אורית מייזלר ונתי חדד

אורית מייזלר, ילידת 1971, נולדה וגדלה בטבריה, שם היא חיה עד היום. ביום-יום היא מזכירת בית ספר במרכז הימי בעיר, עובדת עירייה מסורה, ובעלת רקורד של עזרה רגשית וחומרית לתלמידים – במיוחד לילדים ממשפחות מוחלשות. כבר שנים שהיא דואגת להם לדברים הקטנים שעושים הבדל גדול – מארגנת להם טיולים, כריכים, בגדים ונעליים – "שירגישו כמו כולם", כמו שהיא אומרת.
נתי חדד, בן 41, גם הוא טברייני מלידה, חזר לישראל לפני ארבע שנים אחרי תקופה בתאילנד. "תמיד הייתה לי זיקה לעשייה ולנתינה", הוא מספר, "גם שם עזרתי למי שיכולתי. כשחזרתי לארץ, היה לי ברור שאני הולך לתרום כאן – בדרך שלי."
יום למחרת השבעה באוקטובר, כשהכאוס עוד שלט, נתי התקשר לאורית: "אמרתי לה – בואי נצא לרחובות, נרים את טבריה. לא נשאיר את החיילים לבד."
וכך היה – הם לקחו ציוד הגברה, מסכים, רמקולים, תאורה, והתחילו לנסוע ברחובות עם מוזיקה, דגלים, והרבה נחישות. המטרה: לאסוף ציוד בסיסי לחיילים – טואלטיקה, שמיכות, גרביים, כריות, חטיפים, סיגריות – כל מה שחסר. "החיילים נסעו עם תיק קטן, וחשבו שהם חוזרים הביתה למחרת", אורית נזכרת. "ההירתמות של התושבים הייתה אדירה. בשלב מסוים, ואחרי טבריה המשכנו לעפולה, הקריות, בית שאן, חיפה".

למחסן של נתי הגיעו כמויות עצומות של ציוד – שם הוא אירגן הכול כמו סופר משם גם לקחו תרומות לחיילים. הם שוב יצאו לדרכים והתחילו להביא גם אמנים כמו רגב הוד, דקל וקנין, מושיקו מור, אריק סיני ושגב – לצד נתי עצמו, ששר לחיילים, כדי להרים את המורל בבסיסים . "הגענו עד הגבול הצפוני, עשינו על האש, חילקנו קרטיבים, שתייה, והבאנו תחושת בית לחיילים שבקו", משתפת אורית. "זה לא רק ציוד. זה החיבוק. החיוך. לדעת שלא שכחנו אותם."