על יזמות, ערכים ודינוזאור ששומר על גן עדן

"טוב, תשמע, זה מספיק. הגזמתם !!! מה אני ? דוגמנית ? את בר רפאלי לא מצלמים כל כך הרבה". אהרון מודיע לי שזהו, נמאס לו והוא התעייף. אני אוהב את הישירות שלו . אהרון לא הולך סחור סחור. לא דופק חשבון. איזה דינוזאור האהרון הזה, אני חושב לעצמי מאחורי המצלמה. והוא ממשיך....
"בשביל מה מצלמים אותה כל כך הרבה ? בכלל מה היא מוכרת ? משקפיים ? בגדים ? " אהרון שואל, ואני עונה : "אנחנו לא מצלמים בשביל למכור, אנחנו פה כדי לספר לדור הצעיר איך אנשים היו חיים פה פעם. שיידעו שלא תמיד היה פה ככה כמו היום. שישמעו ושידעו על איזה ערכים גדלו פה פעם". בבת אחת העייפות נעלמת. הוא מתמתח, מסתכל עלי ונזכר למה הסכים לפגוש אותי. "זה חשוב", הוא אומר ונשען שוב על המעדר. מתרפק על הנוסטלגיה.
אהרון עדי, יליד מאי 1943. דור תשיעי בארץ, נצר למשפחה שהתמחתה בייצור גבינות בצפת. "זה בכלל לא הגבינה שקונים היום בסופר וקוראים לה גבינה צפתית. אין קשר". מתגורר בחיפה. אבא של אהרון, אליהו, היה ממייסדי וראשוני קרית חרושת. למעשה הוא עלה לאדמה בשנות ה 30 של המאה הקודמת. אהרון מספר שאבא שלו עזב את העסק המשפחתי והלך ללמוד רפואה ורוקחות בביירות. אחרי הלימודים חזר לצפת ורצה לעבוד במקצוע, נכנס לבית מרקחת היחיד באזור וביקש להשתלב ולהיות שותף . מהר מאוד ראה שאין מספיק עבודה ופרנסה לשניים ולכן עבר לחיפה. שכר מקום קטן בעיר התחתית והקים בית מרקחת שנתן שירות לכל האזור.
"אז רוקחות זה לא כמו היום שאתה פותח מגירה ומוציא קופסא. מי שהיה נכנס לבית מרקחת, אבא היה אומר לו לשבת ולחכות, והיה הולך לדלפק מאחור כדי להכין את התרופה. לוקח אבקות וצמחים מבשל אותם, רוקח", הוא נזכר.
המקום הצליח ואליהו התחבב על התושבים. הם היו באים אליו גם שייקרא להם מכתבים ויכתוב להם ויתרגם. אליהו היה דובר שמונה שפות. נראה שאליהו מתחיל להתבסס, אבל כנראה שלמישהו היו תכניות אחרות בשבילו. אחרי פחות משנה המקום נשרף, ככל הנראה הוצת. "בבת אחת, אבא איבד את כל עולמו".
אליהו לא רוצה לפתוח בית מרקחת חדש, הוא מזהה הזדמנות חדשה וכמו עוף חול, הוא מרים את עצמו מתוך השריפה ומחליט לקנות חלקת אדמה, לגדל בעצמו את צמחי המרפא ולמכור אותם לבתי מרקחת. הוא מחפש חלקת אדמה קרובה למים זורמים וכך מגיע לקרית חרושת. הוא קנה שש דונם על גדות הקישון, בנה צריף למגורים. שאב מים מהקישון (עד היום המשאבה נמצאת בשטח) וחפר מערכת תעלות להשקיה. "הכל בשתי ידיים", אהרון מדגיש .
אליהו גידל שם את צמחי המרפא ומכר אותם והמקום שגשג. מאוחר יותר, אחרי קום המדינה, קמו לו מתחרים והוא התחיל לגדל גם תותים, אבטיחים, חמניות, עגבניות פרחים ועוד גידולים אחרים. האדמה הזאת הביאה פרנסה הביתה. "ככה שרדנו".
כל המשפחה עבדה במיזם של אליהו . אחרי בית הספר אהרון והאחים שלו היו באים לעזור לאבא לעבוד את האדמה. אחרי כ 50 שנה, ב 1986, תוך כדי שהוא מעבד את האדמה, אליהו נפטר. אחרי שראו שהוא לא הגיע הביתה, אהרון נסע לשם ומצא את אבא שלו שוכב על האדמה. "ככה הוא רצה ללכת. הוא כל כך אהב את המקום הזה, היה קורא לו גן עדן". באותה השנה אהרון השתחרר משירות קבע בחיל האוויר והתחיל ללמד מקצועות טכניים בביה"ס אורט בקרית ביאליק. הוא המשיך את דרכו של אביו והיה מגיע כל יום לחלקה. משקה, מעשב, מעבד, שותל, מרכיב. בונה חממות, מפתח את מערכת ההשקיה. עד היום (כמעט 90 שנה אחרי שאליהו עולה על הקרקע) אהרון מגיע ומטפח את המקום שעכשיו הוא בוסתן יפיפה מלא בעצי פרי. שומר על המקום וממשיך לטפח אותו.
אני שומע אהרון מספר את הסיפור של אבא שלו, ורואה איך הוא מתרגש מחדש. מתרפק על הנוסטלגיה וממש מתגעגע לתקופה הזאת ולערכים שעליהם גדל. "זה לא בשביל הפרנסה, יש לי את כל מה שאני צריך. זה בשביל אהבה", הוא מספר. על הדרך אני מקבל השראה. סיפור הישרדות מרתק על אדם שהצליח, למרות כל הקשיים, להרים את עצמו בזכות אותם ערכים של עבודה קשה ונחישות לצד צניעות, נדיבות, יושרה, אורך רוח וכבוד.
"כל בוקר כשאבא היה יוצא לחלקה, היה אומר 'אני הולך לגן עדן'. אני לא באמת הבנתי למה הוא קרה למקום ככה. בשבילי זה היה מטבע לשון , ביטוי. היום אני גם מרגיש ככה. המקום הזה זה באמת מרגיש גן עדן".