משחק החיים

זיכרון. אני ילדה בת עשר. אחרי צהריים שלמים עוברים עלי במשחקי כדורסל עם הבן של השכנים, בסל שהיה תלוי על העץ ליד הבית. רגע אחד אני מיקי ברקוביץ', שקולע סל ניצחון בצעד וחצי בשנייה האחרונה. רגע אחר אני מוטי ארואסטי, שמוסר למיקי לקליעת ניצחון.
בקיבוץ מתקיים מדי שנה "טורניר הבנים", לזכר בני קיבוץ שנהרגו. הקבוצה שלנו מתמודדת עם שלוש קבוצות מהאזור. ההתרגשות בשיאה, כל שנה מחדש. אני תמיד במגרש בזמן המשחקים, מסתכלת בהערצה על השחקנים, וחולמת להיות זאת שמעבירה את המספרים בלוח התוצאות ממתכת. במשך כמה שנים המאמן של הקבוצה שלנו היה עמי טמיר, מטבעון. כשהוא הזכיר לי את זה, בשיחת הטלפון הראשונה, וגם סיפר שהוא ממקימי הפועל מרנין טבעון, הקבוצה שבה מתאמנת בתי, ושגם אני התחלתי להתאמן בה לאחרונה, פתאום נסגרו אין סוף מעגלים. לרגע אחד, חזרתי להיות הילדה בת העשר, שקולעת סל ניצחון בסל שעל העץ.
בשיחות עם עמי אני שומעת אינסוף סיפורים על ילדות תוססת ופעילה, לפעמים פעילה מדי, בקרית עמל, שבה גנבו הילדים ענבים ושזיפים מחצרות השכנים, ערכו קרבות רוגטקות עם השכנים מאלרואי, העריצו את יפתח זייד המתאגרף והחקלאי המהולל, נסעו בלילות באופנוע גנוב עם סירה, ירו בלי רשות באקדח רקטות, והתפלחו לקולנוע ברחוב הכרמל בטענה הכוזבת "אבא ישלם". "אם אמא שלי הייתה חיה היום, הייתי מתרפק בפניה ומתנצל על כל מה שעשיתי, ואבא שלי, תמיד כשרצה לקלל אותי היה אומר: 'הלוואי שהילדים שלך יעשו לך מה שאתה עושה לנו'", הוא מספר.
אביו, נחמן טרטקובסקי, היה מזכיר מועצת הפועלים של יוקנעם ועזר בתפקידו זה למאות העולים ששוכנו במעברת יוקנעם. אמו, רחל, ניהלה את המסעדה בבית הספר, ועזרה בדרכים יצירתיות לילדים שחיו במחסור. שני הוריו הביאו הביתה דוגמה אישית של נתינה ודאגה לאחר. בהמשך אני מבינה איך המשיך עמי את דרכם, ואיך מתחת למראה המחוספס ולקול העבה מסתתר לב מזהב.
בין השורות אני שומעת בסיפורים אהבה גדולה למקום ולאנשיו. אני חיה בטבעון רק שש שנים, אבל מרגישה שמצאתי כאן בית, אחרי שנים רבות של נדודים וחיפושים. עמי נולד וגדל כאן, ולמעט שנתיים בחיפה, חי כאן כל חייו, ואף גידל משפחה לתפארת. "אחרי החתונה אשתי רצתה שנעבור לחיפה. אמרתי לה שאם אני עוזב את קרית עמל, אני מת, כמו דג מחוץ למים. רק כאן אני יכול לחיות כמו שאני אוהב וכמו שחונכתי", הוא אומר.
מהר מאוד השיחות שלנו מגיעות למגרש הכדורסל, המקום שהיה בשבילו בית מגיל צעיר, ואולי עד היום. אני נזכרת שוב בילדה שהייתי, שהחזיקה כדור כמו שילדים מחזיקים היום סמארטפון. הוא מספר לי על מגרש הסיד הישן בבית הספר קרית עמל, שבו בילה יותר מאשר בכיתה, על הדוד מאמריקה ששלח כדורסל מקצועי ונעלי אולסטאר, שבזכותם צורף להפועל קרית עמל, כשהוא בן עשר בלבד, על המעבר למכבי חיפה, שם כונה "הבוגד", על הישג השיא של הקבוצה שבה שימש מאמן-שחקן, עלייה לליגה א', ועל הטרגדיה של האחים פנחס (פינקה) ויאיר מרנין, שנהרגו במלחמת יום כיפור, בעקבותיה הקים ביחד עם חבריו קובי גובר ודני הדר, את בית הספר לכדורסל מרנין טבעון, ואת הטורניר השנתי, כמפעל הנצחה לזכרם. "התחייבתי לעצמי שאספר את סיפור האחים מרנין מדי שנה, והבטחתי להוריהם שכל עוד אני חי, המפעל יימשך. התחלנו עם 120 ילדים בטורניר הכדורסל, והיום יש 400".
ההבטחה עדיין בתוקף. השנה אלבש את הגופייה עם סמל מרנין טבעון בליגה א' לנשים. כשאנחנו נפגשים לצילומים במגרש ברחוב הכרמל, שבו שיחקה הקבוצה לפני שנבנה האולם, עמי וקובי גובר, שהצטרף, מחמיאים לי על הקליעות. אני מרגישה שקלעתי בול.