דיוקן של חלוצה

חיה נולדה בשנה בה נולדה מדינת ישראל כך היא מציינת, בחולון, לשני הורים שהגיעו לארץ ישראל כבר ב-1937. היא גדלה כבת שלישית מתוך ארבע, בבית ציוני – אידיאליסטי, בו לצד האידיאולוגיה, נכחה תמיד האמנות. בביתם הייתה ספרייה מגוונת, בסלון היה פטיפון שהשמיע מוסיקה ושני הוריה היו אנשים יצירתיים: אמא תופרת עם כישרון נדיר להתאמות בדים וגזרות, ואב שהכין פסלים. עם זאת, הוריה היו אנשי עמל וערכים בלתי מתפשרים של עבודה ותועלת, מה שהביא לכך שלא מימשו מעולם את כשרונם באופן מלא. בעיני חיה המחיר ששילמו הוריה על הדחקת הדחפים האמנותיים שלהם היה גבוה מאד. חיה זוכרת את נוכחות זיכרון השואה בבית (הסבים מצד אביה נספו במחנות), את הדיבור המעומעם על אלו ש״הלכו״ ואת היומנים שכתבה בהשפעת יומנה של אנה פרנק.
כאשה צעירה, צעדה חיה במסלול המקובל באותה עת לבנות: לימודים בתיכון, השתתפות בתנועת נוער, שירות צבאי ונישואין. היא למדה בסמינר למורות ובגיל 21, כבר גרה בקיבוץ סאסא, נשואה ואם לשניים. הרצון לצייר לווה אותה כל חייה. היא תמיד נמשכה ליצירות אמנות, שבהיעדר מוזיאונים גדולים ומרשימים באותה תקופה, מצאה בכנסיות ומנזרים. היא מספרת על איך חלמה לעיתים על הפיכה לנזירה, דבר שמאוחר יותר יתכתב עם עבודתה האמנותית. לימים תספר כי עבודת הציירת היא פעמים רבות כהתמסרות נזירית לציור, לסטודיו ולעבודה. כילדה היא זוכרת את עצמה שוכבת במיטה בשעת מנוחת הצהריים ומתבוננת על קפלי הווילונות, על האור והצל המשחקים על פני החפצים בחדר, או על פני המורה בכתה, ומכאן יכולת הציור המדויקת לפרטי פרטים שלה. כאשר עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה לחיפה, החליטה חיה בתמיכת בן זוגה דאז, להתמסר לאמנות שלה והחלה בלימודי רישום וגרפיקה בטכניון. מהר מאוד סומנה על ידי מוריה כציירת כשרונית, ואף התגלתה על ידי גלריה חיפאית שהציגה את ציוריה שנמכרו מהר ובאופן מפתיע. חיה הבינה שזיהתה את הייעוד שלה. כמה שנים לאחר מכן עוזבת המשפחה את חיפה ומתיישבת בקרית טבעון. המעבר לטבעון, של אמנית יוצרת, מאפשר לחיה להתנתק ולהתבונן על המרחב סביבה באופן רחב יותר מאשר בסביבה הסוערת של תל אביב, שם היה מצופה מאמנית מציגה המעוניינת למכור את עבודותיה לחיות באותה התקופה.
באותה התקופה ציוריה של חיה מקבלים מימד נוסף והיא מתחילה להיעזר בהם כדי ליצור את האמירה הפמיניסטית שלה באופן מובהק יותר, והיא, משייכת את היכולת הזו להתבונן על סביבתה ויצירתה - באופן מדויק לסביבה האנושית של טבעון שאפשרה לה להיות בדיוק מי שהיא רצתה. חיה מתחילה לעבוד עם חומרים מהחיים, צילומים משפחתיים, צילומים מארכיונים, ובעיקר נמשכת לסיפור הנשי בתנועה הציונית. לסיפורים שלא סופרו כמעט מעולם על חייהן של החלוצות, ששילמו מחירים גבוהים על ההליכה אחרי ערכי הציונות, בסביבה גברית וקשה. למעשה, הדיוקן העצמי היחידי שציירה חיה אי פעם, מציג את דמות החלוצה שהתאבדה, כשאת פניה החליפה חיה בפנים שלה. חיה המשיכה לחקור ולגלות תגליות היסטוריות מטלטלות על החיים בתקופה ההיא שאינם מדוברים בארץ, וזה אולי אף נתן לה עוד אומץ לעסוק בסיפורי ״טאבו״ נוספים. בהמשך הדרך נכנסה חיה לתקופת מה למנזר ירושלמי ובו ציירה את הנזירות ואת חייהן, ציירה סדרות שלמות של ילדות מתמונות ישנות והעבירה בהן מסרים חזקים מאוד לגבי תפיסת הילדות תפקידן בחברה הישראלית של אז. היא המשיכה לעסוק בחלוצות, באמניות שונות ישראליות ובמסרים אותן היא מעבירה עד עתה. תמיד בעזרת פיסות היסטוריה אליהן היא מוזגת את אמירותיה.
למעשה חיה מתארת את אמנות הציור כאמנות הנסתר, שכן אין טעם לצייר את מה שכולם מבחינים בו. זה חמקמק, אבל זה מה שהופך אמנות לטובה. כך גם בחרתי לצלם את חיה. על רקע ציוריה, שאינם גלויים לנו. מביטה בדיוקן העצמי היחיד שלה, מגלה במעט מהעולם הסבוך והעשיר שאינו נראה, אך מופיע לפנינו באופן מופלא.