זיכרונות של שבוי מלחמה

"לפתע החלה הפצצה אדירה ובבת אחת כל המעוז החל לרעוד, ממש כמו ברעידת אדמה. כשיצאתי החוצה ראיתי את האוטו שאיתו הגעתי מפורק לחתיכות. הבנתי שיש כאן משהו שונה, אבל עדיין לא יכולתי לדמיין את מה שעתיד לקרות לי", כך מתאר סמי בן אבו את שעותיה הראשונות של מלחמת יום הכיפורים. הוא התגייס לצה"ל בתור מכונאי ב-1970, והיה אמור להשתחרר שבוע לפני פרוץ המלחמה. "בגלל הכוננות הגבוהה מועד השחרור שלי נדחה", מספר. זה היה ביום שבת בבוקר כשמפקדו ביקש ממנו לתקן גנרטור שהתקלקל במעוז "הכפר", שעל גדת תעלת סואץ. "הוא דרש שאחזור עד השעה 16:00, כי על פי ההערכות, המלחמה הייתה אמורה לפרוץ רק בערב", הוא נזכר. כך, ללא כל הכנה או התראה מוקדמת, מצא עצמו סמי ניצב בלב ההתקפה המצרית שהחלה בהפתעה בשעה 14:00. "אלפי כוחות חי"ר ושריון הסתערו על המוצב שלנו", הוא משחזר. בעוד שרוב המעוזים על גדות התעלה נפלו עם פרוץ המלחמה, מוצב "הכפר" החזיק עד יום שני בערב, הודות ללחימה הנחושה של יושביו, בהם סמי. הם נאלצנו להיכנע רק כשנגמרה להם התחמושת, והמצרים חסמו את כל פתחי האוורור של הבונקר. "הפחד לצאת מהבונקר אל הלא נודע היה גדול מאוד. החיילים המצרים הכו אותנו, וקשרו לנו את הידיים והרגליים. לאחר מכן הועברנו לצד השני של התעלה ומשם הסיעו אותנו על גבי משאיות למתקן חקירות. כל היום התעללו בנו, לא נתנו לישון וגם לא נתנו אוכל ושתיה. הם כל הזמן טפטפו לנו שכבשו את ישראל, ושאריק שרון בידיהם, עד שיום אחד הגיע למתקן החקירות טייס שנפל בשבי ואמר לנו שצה"ל מנצח ושהוא כבר נמצא על אדמת מצרים. זו הייתה הרגשה עילאית", נזכר סמי.

עם סיום המלחמה, החלו בין המדינות עסקאות שבויים הגדולות. יום השחרור התחיל עבור סמי כמו סתם עוד יום רגיל. "דלת הצינוק נפתחה ונאמר לנו לרוץ לחצר להחליף למדים שהיו מונחים שם בערימה. לא הבנתי מה קורה והייתי בטוח שזה עוד תרגיל של המצרים". משם המצרים הסיעו אותם באוטובוסים לראות את הפירמידות. "זה היה מחזה מרהיב. בדרך לשם הם הביאו לנו חצי עוגה ותפוז מתוק שכמותו מעולם לא טעמתי". אחרי הביקור בפירמידות סמי וחבריו נשלחו אל שדה התעופה בקהיר ומשם הוטסו במטוס ארצה. "לא הסתכלתי פעם אחת אל מחוץ לחלון המטוס, חשבתי רק על הגעגועים למשפחה שלי ולטירת כרמל", הוא מספר. את החזרה לארץ מתאר סמי כרגע עגום. "איך שהגענו העלו אותנו על מדים ולקחו אותנו למספר ימים ב'בית הבראה', שלמעשה היה מתקן חקירות של צה"ל", הוא נזכר. כשסיימו לתחקר אותו, העלו אותו ועוד שלושה חיילים ולקחו אותם לביתם. "המכונית עצרה 20 מטר מהבית שלי, ובדיוק אבא שלי יצא לקנות מיכל נפט כדי לחמם את הבית. כשהוא זיהה אותי, הוא רץ לעברי. התחבקנו והתנשקנו". את הימים אחרי החזרה הביתה חווה סמי ברגשות מעורבים. מצד אחד היו הסיוטים מהשבי שלא הרפו ומהצד השני הייתה האהבה העצומה שקיבל מתושבי העיר. "אלפי אנשים באו לבקר אותי כשחזרתי מהשבי, גם כאלה שבכלל לא הכרתי", הוא מספר.

כשנה וחצי אחרי שחזר, נישא למלכה, ולהם נולדו 3 ילדים. כדי לסייע בשיקומו העירייה הקצתה לו שטח להקמת עסק למכירת חומרי בניין, שם עבד עשרות שנים עד שהעביר אותו לילדיו. במקביל, סמי משמש כבכיר בארגון נכי צה"ל ומתנדב בעמותת 'ערים בלילה' שעוזרת לפדויי שבי להתמודד עם הטראומות שחוו.