בשמלה אדומה

במשפחות רבות יש מסורת של העברת פריט מדור לדור, כדרך לשמר סיפור משפחתי. במקרה של בלה מרכוס, סיפורה האישי מסופר דרך שמלה אדומה קטנה, ששרדה את תקופת השואה. בלה נולדה לפני 83 שנים בצ'רנוביץ שברומניה, לאימא סבינה ואבא משה מכלביץ'. כשהייתה תינוקת, קיבלה מהם שמלה אדומה אותה לבשה זמן מה, וכשמידותיה כבר היו קטנות לבלה – הועברה לבת דודתה סידיקה שהייתה אז תינוקת.
בעת שפרצה מלחמת העולם השנייה, הקשר בין שתי המשפחות נותק. בלה ואחותה הצעירה יוטי, הועברו לבית יתומים במוגילב שבבלארוס כדי להסתתר מהנאצים. הוריהן הסתתרו לא הרחק משם.
בת הדודה סידיקה והוריה גורשו מביתן לגטו שבטרנסניטריה. כשהגיעו לגטו, לאחר מסע ממושך בשלג, ברעב, בייאוש – נפטרה סידיקה. הוריה קברו אותה בבור שחפרו בשלג בגטו.
בסוף המלחמה נפגשו שתי המשפחות ברומניה. אמה של סידיקה חיבקה את אימה של בלה והחזירה לה בדמעות את השמלה האדומה אותה קיבלה כמה שנים קודם לכן. אמה של בלה שמרה מכל משמר את השמלה האדומה והעבירה אותה לבלה כאשר בגרה. זמן קצר לאחר המלחמה עלתה בלה לישראל, נישאה והקימה משפחה. השמלה האדומה הקטנה שאותה לבשה בלה בינקותה הפכה ברבות השנים לסמל ההישרדות המשפחתי, עברה בירושה מדור לדור, וכל בנות המשפחה בינקותם זכו כל אחת בתורה ללבוש אותה: "הבת הבכורה שלי לבשה את השמלה. גם הנכדה והנינה. ואני בכל פעם כיבסתי אותה ותיקנתי אותה פעם אחר פעם, חור אחר חור," היא מספרת.
לאחרונה במסגרת פרויקט "אוספים את השברים" של יד ושם, מסרה בלה את השמלה המשפחתית ההיסטורית למוזיאון יד ושם. בלה התאלמנה לפני כתשע שנים, מתגוררת כיום בטירת-כרמל, אם לשתי בנות וסבתא לחמישה נכדים ולשתי נינות.