"לא פחדתי מאף אחד"

בטירת כרמל, בדירתה החמימה של ברטה צורף, בת ה-88, תלויה מעל הספה בסלון תמונה ענקית עם קולאז' בו מצולמים עשרות מבני משפחתה. "אני מרגישה את עצמי בת 20, אני לא מרגישה את הגיל שלי. יש יגידו שאני זקנה אבל אני לא זקנה, אני אישה מבוגרת", היא מחייכת ואז פוקדת עליי לטעום מהכיבוד על השולחן ומהתה החמים שהכינה אביבה, שמגיעה מדי יום לסייע לברטה במטלות הבית.
החיוך השובב של ברטה וחוסר הפחד שלה, הם ככל הנראה סימן ההיכר שלה כבר מילדות, שהוביל אותה לא פעם למעשי קונדסות בעיר הולדתה, בגדד בעירק, שם נולדה ב-1932. היא נולדה למשפחה יהודית עם ארבע בנות וארבעה בנים. האב אליהו היה חייט, תפר חליפות ומעילים בשוק המקומי והאם יפה (ג'ורג'יה) טיפלה בילדים.
"לא פחדתי מאף אחד, לא מערבים ולא מההורים שאסרו עלינו לצאת בערב, כדי שלא ירביצו לנו", היא משחזרת. "מי שהתחיל איתי, לא הייתי עוזבת אותו. הייתי ילדה רעה איתם". הוריה קראו לה ברטין, אך השם ברטה הפך במהרה לשם החיבה המוכר לכל. בחג השבועות ב-1941 האוכלוסייה היהודית בעירק חוותה את אחד האירועים הקשים בתולדותיה, שזכה לשם "פרהוד", בו התחוללו פרעות קשים במשך יומיים כנגד היהודים, במהלכם נרצחו מאות, נפצעו אלפים ונבזז רכוש רב.
"פרהוד היה כמו שואה", היא מסבירה ונזכרת בכאב באירוע ששינה את חיי משפחתה, לאחר שדוד שלה, עזרא, נרצח במכות גרזן ע"י קצב מקומי וככל הנראה נקבר בקבר אחים גדול בעיר. "למחרת לא ראיתי גופות ברחובות, אבל היו שלוליות גדולות עם דם". הרצח הניע את ברטה לשמור על זהותה היהודית והיא הצטרפה לתנועה הציונית בגיל 13, במהלכה עזרה לרבים ללמוד עברית בחשאי תוך סכנת מאסר ותלייה.
"היינו הולכים לבתים, שמים את הספר מתחת לבית השחי, לוקחים עבאיה (גלימה) ונכנסים אחד אחד לבית שלומדים בו. לא נכנסים בפעם אחת שלא יגלו אותנו. אם היו מגלים, היו תולים אותנו", היא מסבירה. אמה חששה לגורל בתה, שרפה את כל התמונות שלה בבית מחשש שהשלטונות יתנכלו לה והמשטרה המקומית חיפשה אותה לא פעם.
בין גניבת ירקות מזדמנת בשוק והתחמקות מסוחרים זועמים, מעשי קונדס ועמידה בהתנכלויות ההולכות וגוברות מצד האוכלוסייה הערבית שכללה משיכות שיער, קללות ומכות, ברטה השיבה מלחמה גם כשהייתה ילדה בת עשר ולא חששה להתעמת עם צעירים ומבוגרים מוסלמים כאחד, אך גם מצאה כתף תומכת אצל שכנה שהחביאה אותה בעת הצורך ואף אפשרה לה להאזין לשידורי הרדיו בעברית.
החלום לעלות לישראל התגשם ב-1951, כשעלתה עם התנועה הציונית למדינה הצעירה, הישר לטירת כרמל. "העיקר שיצאנו מבגדד ואני נדרתי נדר, שמישראל אני לא אחזור, יהיה מה שהיה, עוני, מלחמות, ארץ ישראל שלי, אני אוהבת את המדינה שלי, מה שיהיה בה, טוב ורע".
במהלך השירות הצבאי, פגשה את בעלה לעתיד, ניסים. הקימה משפחה והתמודדה במהלך השנים עם אתגרים לא פשוטים, כאשר בעלה נפטר והיא נותרה עם ארבעה ילדים, כשהקטנה בהם הייתה בת ארבע. במשך 34 שנה עבדה בטיפת חלב בטירת כרמל. "אני אוהבת את הילדים שלי, יצאו כולם טובים", היא מתגאה. "ארבעה ילדים, 12 נכדים, שמונה נינים וכולם אוהבים אותי. זה מחזק אותי ואני שמחה בחיים שלי".