עם אמא בבית היתומים

רות (אינגֶה) גת נולדה ב־1931 בזגרב, יוגוסלביה (כיום קרואטיה) כבת בכורה במשפחת פּוֹלָק, והייתה לה גם אחות צעירה בשם תמר (ליירקה). אביה, אֶגוֹן, היה בעלים של חברה לאיסוף מידע כלכלי, שם עבדה גם אימה בלנקה. בנוסף היה אגון פעיל בקהילה היהודית בעיר.
באפריל 1941, כשרות הייתה בת 9, הגיעה המלחמה לקרואטיה. לאחר שנתיים של תלאות שחוו במעבר ממקום למקום, נתפסו בני המשפחה בעת ניסיון כושל לעבור את הגבול לאיטליה, והועברו למחנה הריכוז לובורגראד. לאחר תקופה במחנה הם הועלו לרכבת משא לאושוויץ. כשהרכבת עצרה בזגרב, הצליחו אנשי הקהילה היהודית לחלץ ממנה את משפחת פולק, כהוקרה על פעילותו של אגון. רות, שכבר הייתה בת 11, מצאה עם אחותה מסתור בבית של חברתה הנוצריה – דוּשקָה, שביקשה מהוריה להסתיר את המשפחה של רות בביתם. ההורים בלנקה ואגון הצליחו למצוא מקום מסתור אחר, אך באחד הימים נתפס אגון, גורש לאושוויץ ושם נרצח. ההורים של דושקה דאגו למשפחתה של רות תוך סיכון עצמי גדול. כשהבינו שלא יוכלו יותר להסתיר את רות ואחותה בביתם, הם הכניסו את שתיהן לבית יתומים נוצרי שנוהל ע"י נזירות קתוליות, בזהות בדויה של יתומות נוצריות מהכפר. אימן בלנקה הוסתרה בשם בדוי כעובדת במטבח של הארכיבישוף, ליד הקתדרלה. כעבור חצי שנה הועברו רות ואחותה לבית יתומים אחר. בהמשך, אמא של דושקה דאגה להעביר גם את בלנקה בשם נוצרי בדוי לבית היתומים שבו היו בנותיה, כמטפלת של הילדים. מחשש שזהותן תתגלה, אסור היה לבנות ליצור איתה קשר אישי. עד היום האחרון של המלחמה, שלושתן התנהגו כאילו היו זרות לחלוטין.
לאחר המלחמה הן חיו בזגרב עוד שלוש שנים וב־1948 עלו שלושתן על אונייה למדינת ישראל הצעירה. הן התחילו חיים חדשים והמשיכו לחכות שאביהן יחזור – אבל זה לא קרה. רות ואחותה דאגו ששלושת אצילי הנפש שהצילו אותן – דושקה והוריה – יוכרו כחסידי אומות העולם. רות הגיעה לרבדים בשנת 1950 ועבדה כמטפלת בגיל הרך. בהמשך עבדה בדואר. היא הקימה משפחה ברבדים יחד עם מאיקה ז"ל ונולדו להם שלושה ילדים, שישה נכדים ותשעה נינים. היא מאמינה שחשוב שהדור הצעיר ילמד על מה קרה בשואה, כדי שזה לעולם לא יקרה שוב.