מסע נדודים

נירה סלע נולדה בשם שיינדל בשנת 1936, בת רביעית מתוך חמישה אחים. "כל זמן המלחמה גרנו בבוקרשט שברומניה, ואף כי סבלנו מאנטישמיות, לא גורשנו", היא מספרת. עם תום המלחמה, בהיותה בת עשר, המשפחה רצתה להגיע לישראל, ויום אחד הודיע אביה: "קחו רק דברים הכרחיים, אנחנו יוצאים לדרך". הם נסעו ברכבת מרומניה לגבול הונגריה וחצו את הגבול בעזרת גברים מארגון "הבריחה". משם החל מסע רגלי: "בלילות הלכנו ובימים התחבאנו ביערות או בשדות תירס, רוב הדרך סחבו אותי על הגב כי לא יכולתי ללכת הרבה".

כעבור מספר ימים עלו על משאיות לבודפשט, שם השתכנו שלושה שבועות במרכז פליטים בתנאים ירודים. משם נסעה המשפחה לכיוון הגבול האוסטרי אותו חצו במסע רגלי בהרים: "לא היה קל אך אנשים תמכו אחד בשני והצלחנו. אחרי שעברנו את הגבול נאלצנו לשרוף את כל התעודות והתמונות שברשותנו ולכן לא נותר דבר מילדותנו ברומניה". הם השתכנו בווינה באולם גדול של בית חולים יהודי, שם הם פגשו את אנשי ההגנה שהעסיקו אותם בדרכים שונות. אימה, שחלתה בדרך, נפטרה בווינה בשנת 1948. עם תום השלושים הם יצאו ברכבת לנמל נאפולי עם תעודות מזויפות: "אני קיבלתי תעודה של בן, ואחותי קיבלה תעודה של זקנה", היא משתפת.

ההפלגה מנאפולי לחיפה הייתה בצפיפות נוראית: "האונייה יועדה להכיל 350 נוסעים ואנחנו היינו 700! האוניה הטלטלה מצד לצד, ולא אשכח את צעקות המלחים: 'ימינה'! או 'שמאלה'! כדי לאזן את האוניה". בערב ראש השנה תש"ט, בעיצומה של מלחמת השחרור, ולאחר של מסע של 3 שנים – הם עגנו בנמל חיפה, ומשם נסעו למחנה אוהלים ברעננה. "כל משפחה קיבלה אוהל ומזון. אבא עזב אותנו ונותרנו לבד. הייתי צריכה להשגיח על אחי הקטן בזמן שאחיי הגדולים יצאו לעבוד. לשמחתנו, המצב לא נמשך זמן רב ונשלחנו לקיבוצים, אך לצערי כל אחד נשלח לקיבוץ אחר: אותי שלחו לבית זרע ואחי הקטן נלקח לבית יתומים".
בבית זרע אומצה על ידי משפחה, אך היא סבלה הצקות מילדים. בכל שנותיה בקיבוץ אביה הגיע לבקרה רק פעם אחת. כשסיימה בית ספר יסודי, עברה עם חברתה למשמר העמק, ועם סיום כיתה י"א עברה שוב לקיבוץ אילון. לאחר שחרורה מצה"ל, הצטרפה לגרעין הנח"ל של אחיה, וכך הגיעה לקיבוץ ניר עוז. בתקופה זו הכירה את אברהם, בן קיבוץ כפר מנחם, הם נישאו והתברכו בשני ילדים: אסנת ואיתי, ובהמשך חמישה נכדים.
במשך שנתיים נירה ואברהם חיו בבוליביה, שם שימש אברהם כמדריך חקלאי. לאחר שחזרו לארץ, למדה נירה שיננות בבית החולים הדסה ומצאה את מקומה בעבודה במרפאת השיניים.
"למרות ילדותי הקשה", אומרת נירה, "ונעורים של נדידה ממקום למקום – מצאתי בית בכפר מנחם ואיני מסתכלת אחורה. לפני מספר שנים אברהם הלך לעולמו, אך אני מוצאת נחמה בילדיי ובחמשת נכדיי. לשמחתי השרשרת נמשכת".