ממלחמה למלחמה

רחל מרמלשטיין נולדה במישקוֹלץ שבהונגריה, בשנת 1929. היא השנייה מבן חמישה אחים שגדלו בבית חם ומשפחתי. רחל מספרת שלפני המלחמה בכלל לא הרגישו את האנטישמיות: "היו לנו ידידים נוצרים שהיו בני בית אצלינו וכך גם אנחנו אצלם", אבל לאט לאט התחילו להגיע שמועות שמשהו רע קורה באירופה. ב־1943 המתח עלה דרגה, כשהאמריקאים הפציצו את מישקולץ. הגרמנים נכנסו להונגריה ב־1944 והמצב החמיר בבת אחת. בהתחלה ריכזו את היהודים בגטאות צפופים וביקשו מהם למסור את כל החפצים יקרי הערך. רחל ומשפחתה נשלחו לאושוויץ. כשהגיעו ראו גדרות תיל מחושמלים, דמויות משונות עם קרחות, בגדי פסים וראש מושפל. רחל הופרדה מהוריה ומאחיה, ונשארה רק עם אחותה הגדולה. עד היום מצלצלת באוזניה בקשתה האחרונה של אימה: "תשמרו אחת על השנייה". למרות שעשתה כמיטב יכולתה, לא יכלה לשמור על אחותה עד הסוף. התנאים באושוויץ היו קשים, אחותה חלתה בדלקת אוזניים, ופניה של רחל התנפחו מכאבי שיניים. כשהיו מרבות לבכות ולהתגעגע לאמא ולאחים, אמרו להן: "אין לכן מה לדאוג, אתן רואות את העשן שעולה מהארובות הגדולות האלה? הם כבר שם בשמיים. אין לכן למה לחכות. רק תשמחו שאתן פה".
רחל נבחרה מספר פעמים לצאת לעבודה. בהתחלה לא הסכימה לעזוב את אחותה, לבסוף החליטה לנסוע בתקווה שעם הכסף שתרוויח תוכל לעזור לאחותה להבריא. היא הגיעה לברגן בלזן ושהתה שם עד שנשלחה למחנה עבודה במערב גרמניה, ליד האנובר. העובדות שוכנו בצריפים מחוממים, ולראשונה זו תקופה ארוכה גם קיבלו דרגשים לשינה. המשמרות היו ארוכות והתזונה מינימלית, ועדיין היה מדובר בשיפור תנאים. לאחר חצי שנה, הועלו לרכבת מבלי הסבר לאן ומדוע. הרכבת הופצצה, אבל רחל ניצלה והמשיכה במסע רגלי. שישה שבועות צעדו הניצולות ברחבי גרמניה בקור נוראי. בשלב זה היה מי שחשב שכדאי להתחבא ולברוח, אבל רחל חשבה: "לאן לברוח? בבגדי פסים וקרחת אין סיכוי שלא ידעו שאנחנו אסירות יהודיות". הן המשיכו ללכת עד שהגיעו לטרזינשטט שבצ'כיה, שם פגשה את דודתה. לאחר סיום המלחמה חזרה רחל להונגריה וגילתה שהבית בו גדלה הופצץ ללא כל זכר. היא חיכתה בציפייה לאחותה שאולי תחזור מהמחנה, אך לשווא.
רחל הצטרפה לתנועת השומר הצעיר כחלק מקבוצה של צעירים שהגיעו לבודפשט. " כולם רצו מאוד להיות שייכים למשהו". ב־1 בינואר 1946 עזבו את הונגריה ויצאו למסע ארוך לארץ ישראל. אנשי התנועה סיפרו שבישראל יקימו קיבוץ חדש, "שם הכל יהיה טוב". כשהגיעו לחופי תל־אביב עצרו אותם הבריטים ושלחו אותם לקפריסין, שם החלו להתאמן בלחימה עד שקיבלו אישור לחזור לארץ. כשהגיעו לקיבוץ התקבלו קצת בחשדנות, אך במהרה הצטרפו למאמץ המלחמתי של מלחמת העצמאות.
לאחר המלחמה התחתנה עם בעלה איצו ז"ל, עליו היא מספרת "שהיה אדם יקר לכולם". בנגבה הקימו משפחה לתפארת עם ארבעה ילדים מהם זכו לנכדים ונינים. "פה בנגבה החיים יפים וטובים ואני אוהבת את האנשים, עובדת בעזרה לזולת, בטיפול בחולים, בוועדת בריאות, חיים נחמדים וצנועים, ובעיקר נהנים מארבעה עשרה הנכדים ו-21 הנינים. ה-22 בדרך, והיד עוד נטויה", היא מוסיפה באושר. רחל זכתה ללוות מסעות רבים לפולין, לתת עדות ולספר את סיפורה. "חשוב להמשיך ולשמור על הארץ שלנו, כי רק פה אנו מרגישים שזה הבית שלנו".