מחופי הדנובה לחוף מבטחים

אברהם, יליד 1938, היה בן שנה בלבד כשפרצה מלחמת העולם השניה. הוא היה אז בן יחיד להוריו – יוסף, סַפּר במקצועו, ושושנה, תופרת שלאחר נישואיה הפכה לעקרת בית. הם התגוררו יחד בסופיה, בולגריה. כשפרצה המלחמה נשלח אביו למחנה עבודה, כמו רוב הגברים היהודים בעיר. זכרונותיו הראשונים הם בערך מגיל ארבע, אז גורשה יהדות סופיה לערי חוף על שפת הדנובה, מתוך כוונה לפנותם באוניות למחנות הריכוז. הוא ואימו קיבלו הוראה לעזוב את דירתם בהתראה קצרה. האם ארזה שתי מזוודות, ונסעה ברכבת עם אברהם הקטן לעיר רוסצ'וק, שבה היה ריכוז היהודים הגדול ביותר בבולגריה.
הקהילה היהודית ברוסצ'וק התארגנה מבעוד מועד – כל משפחה בעיר יועדה לאמץ משפחה מגורשת מעיר אחרת. כשאברהם ואימו הגיעו לרציף, חיכה להם זוג מבוגר ללא ילדים, והביא אותם לביתו – בית עם גן גדול וכלב. בבית הזה יגור אברהם עם אימו בשנים הקרובות, כשהוא ללא מסגרת חינוכית ומנותק מילדים בני גילו. היהודים ברוסצ'וק חויבו לענוד כפתור בצורת מגן דוד במקום טלאי צהוב. הילדים היו פטורים מענידת הכפתור, כך שאברהם ידע שהוא יהודי, אך לא הבין את המשמעות ולא הרגיש נרדף. לעיתים אף נתקל באדיבות מצד גרמנים וגויים – למשל כאשר קצין גרמני קם כדי לפנות מקום לאימו ברכבת, כי ראה שהיא נושאת על ידיה פעוט. או כאשר היתה הפצצה ואדם אקראי קרא להם למקלט, למרות שהיה אסור להכניס יהודים למקלטים. ההפצצות בעיר היו רבות, ובכל אזעקה שנשמעה הם היו בורחים לכרמים. כשהמלחמה התקדמה, גברו השמועות שהגרמנים באים לפנותם. כדי להגן על אברהם, אביו הגיע והבריח אותו איתו למחנה העבודה בו הוצב. אברהם הסתתר מספר חודשים בצריף של שומר יערות, שבדיעבד התברר ששימש כבסיס לוגיסטי של קבוצת פרטיזנים. לאחר שהרוסים נכנסו לבולגריה דרך רוסצ'וק, אברהם חזר לאימו. כל המגורשים פוזרו חזרה לערים שמהן הגיעו, ואברהם ואימו חזרו לסופיה החרבה, שם התאחדו עם אביו. הם התגוררו כולם בבית אחד עם אנשים נוספים, חלקם קרובי משפחה וחלקם לא.
כשאברהם היה בכיתה ב' הוא הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר" ומאז החלום הקיבוצי החל להירקם בנפשו. בנובמבר 1948, עלה עם משפחתו ארצה. הוא, הוריו ואחותו הקטנה שנולדה מאז, נקלטו במחנה עולים בפרדס חנה ומשם עברו לירושלים. מהרגע שבו דרכה רגלו של אברהם על אדמת הארץ, הוא ניסה להידמות ל"צברים" ולהיפטר מתדמיתו הגלותית. כשהיה בן 14 הגיע לקיבוץ עין שמר דרך תנועת הנוער, ושם סיים את לימודי התיכון. הוא התגייס לצנחנים, ואז כבר הרגיש "צבר" לכל דבר. הוריו עברו להתגורר בקיבוץ כפר מנחם, ואת החופשות מהצבא חילק בין כפר מנחם לבין קיבוץ עין שמר.
את אשתו מרים, ילידת מרוקו, הכיר כשהיה בצבא. היא הובאה לארץ בחשאי על ידי המוסד, יחד עם בוגרי תנועות נוער מאלג'יר, מרוקו וטוניס, לשלושה חודשים של אימונים לשם הגנה על היהודים במדינות ערב. אברהם, שהיה דובר צרפתית, גוייס להדריך באותו מחנה אימונים. אברהם ומרים שמרו על קשר לאחר חזרתה למרוקו, וחודש לפני שחרורו של אברהם, מרים עלתה ארצה. כשהחליטו למסד את הקשר ביניהם, בחרו לעבור לקיבוץ כפר מנחם התוסס והחי, שם הם מתגוררים מאז 1959. הם נשואים 65 שנים, ולהם ארבעה ילדים, שמונה נכדים ונין. אברהם רואה חשיבות רבה בשיתוף סיפורי המלחמה והשואה, ומבקש מהדור הצעיר לעולם לא לשכוח, אך לשים את הדגש על העתיד ולהסתכל קדימה במבט אופטימי.