חלש במילים אבל חזק בידיים

הרצל נולד בשנת 1937 בסטניסלבוב שבפולין (כיום אוקראינה). עבורו המלחמה התחילה פעמיים: בפעם הראשונה ב־1939 כשפולין התחלקה בין רוסיה לגרמניה, ובפעם השנייה ב־1941 כאשר הגרמנים פלשו לרוסיה. לאור הפצצות הגרמנים החליטו הוריו של הרצל – יעקב ופייגה – לברוח תחילה לבוזולוק שברוסיה, ועם התקדמות הגרמנים המשיכו בנתיב בריחה לאורל שם חיו עד תום המלחמה. המסע התחיל ברכבת מעל נהר הוולגה, והרצל הקטן, שנהנה ממראה שדות החיטה, חשש שהרכבת תיפול לתוך המים. בהמשך, כיוון שאביו היה חבר במפלגה הקומוניסטית והחזיק בפנקס אדום, הם קיבלו בפרוטקציה עגלה וזוג שוורים לטובת המשך המסע לאורל שערך חודש וחצי.
באורל ההררית והקרה נאלצה המשפחה להתמודד עם מחסור, רעב וקור. הפנקס האדום זיכה את המשפחה בבית במשק שיתופי (קולחוז). בבית הם מצאו מרתף מלא בתפוחי אדמה, שאפשרו למשפחה להתקיים במהלך החורף הקר במינוס ארבעים מעלות. המשק חילק 200 גרם לחם ליום לאדם, או 400 גרם לגברים העובדים. מפאת מיעוט המזון, אביו יעקב החל לייצר סבון שהיה מצרך נדרש ושימש את המשפחה לסחר חליפין.
בחורף הראשון, הרוסים נסוגו מפני הגרמנים והשאירו אחריהם אדמה חרוכה. עדרי בקר רבים הגיעו לאורל. המקומיים חשבו שיעקב היהודי הוא בוודאי שוחט והטילו עליו את משימת השחיטה, כך יכול היה להבריח מעט בשר הביתה. בקיץ היו הילדים מלקטים תות שדה ופטל מהיער. כשנולד תינוק חדש במשפחה, היה בלתי אפשרי להאכיל את כל הילדים והרצל ואחותו הועברו לבית יתומים שבו חיו כשנה. הרצל אימץ לו מנהג קבוע להחליף עם הילדים האחרים את חלקו החיצוני (הטעים יותר) של הלחם בחלקו הפנימי, וכך היה נהנה ממעט יותר לחם.
התמונה שחקוקה להרצל בראשו היא תגובת האנשים על ההודעה על סיום המלחמה, הודעה שהפכה אותם לסהרוריים לרגע. "שרר שקט במקום, האנשים הלכו כמו חסרי מטרה ואיש לא קלט שהמלחמה הסתיימה". המקומיים הודיעו למשפחה שמי שהגיע מפולין חייב לחזור והמשפחה שבה לפולין עד הפוגרום של קיילצה, בעקבותיו הודיעה אם המשפחה שנוסעים לפלשתינה.


המשפחה הגיעה לפחון בצפת "אבל לא סבלו. זה היה עדיף על מה שהיה באירופה". בצבא, עם הקן של השמו"צ הגיע הרצל לבית ניר, שמר על הגבול מפני המסתננים הערבים. בהמשך היה מנהל המטעים, עבד במפעל התכשיטים וזה כ־40 שנה שהוא עוסק בקליעה.
"לא ניתן לתפוס מה היה שם. זה היה עולם אחר. אדם שלא הרגיש רעב, לא יכול להבין מה זה" מסכם הרצל. הרצל מעיד על עצמו שהוא חלש במילים אבל חזק בידיים, וכבר ארבעים שנה שהוא קולע סלים. מה שהתחיל בתור תחביב הפך למקצוע, והרצל טס אחת לשנה לצרפת ובעבר אף לגרמניה, לפסטיבלי קליעה, שם הוא מוכר את עבודת כפיו. את סודות מלאכת הקליעה הוא מעביר לדור הבא בקורסים שהוא עדיין מלמד.