בית הקש

יעל, נולדה בשנת 1940 בהאג, הולנד. סיפורה הוא אחד מסיפורים רבים של שורדות ושורדי שואה שצלחו את הנורא מכל בדרכים, במסתור, במחנות הריכוז, במחנות העבודה ובכל שדות הקטל. אביה נרצח עם תחילת המלחמה. אימה התחפשה לנזירה, והצליחה לאתר פעיל במחתרת שלקח אותה למשפחה נוצרית שגידלה אותה באומץ רב במשך כל המלחמה. לאחר המלחמה, המשפחה הוכרה כחסידת אומות עולם.
עם תום המלחמה, כשהיא בת פחות מ־5, הצליחה לאתר אותה בת דודתה. היא העבירה אותה לבני הזוג לוין (לני וליאו), משפחה יהודית יקרה שאימצה 14 ילדים לאחר המלחמה, וגידלה אותם בבית אותו כינו "בית הקש" אף כי היה עשוי זכוכית. היא מספרת: "ליאו היה ניצול שואה גבוה מאוד שהביא אותי לבית ענק, עם גג שכולו עשוי מזכוכית. זו הייתה משפחה יקרה שלקחה על עצמה לטפל בילדים רבים במטרה לעלות את כולם לארץ ישראל". בשנת 1949 לני וליאו השיגו כרטיסים לארץ ישראל, במטרה להגיע לגבעת ברנר, שם היו לליאו קשרים. "אהבתי מאוד את הצבע האדום אז קנו לי חולצה אדומה, מאוד יפה, ומעיל. מאוד שמחנו, ובצילום אחרון נפרדנו מבית הקש".
בגבעת ברנר הילדים גרו בבתי ילדים ואחר הצהריים ובשבתות בילו עם המשפחה. המשפחה טיילה הרבה, והם המשיכו את המסורת של ימי הולדת כמו בהולנד: "כל יום הולדת היה ציינו עם בלונים, קישוטים, שולחן מתנות, כל יום הולדת היה ממש פסטיבל". היא מוקירה את ליאו ולני על הכוח להקדיש לכל ילד בנפרד את יום ההולדת שלו, ואת תשומת הלב המיוחדת לכל אחד. עד היום יעל קוראת להם "אבא ואמא".
את בעלה דויד ז"ל הכירה יעל עוד בכיתה י"א. כשסיימה את כיתה י"ב, יצאה עם כל הכיתה לשנת עזרה בקיבוץ בית גוברין, כחלק מנוהג שבו משקים ותיקים היו מאמצים משקים צעירים. היא התאהבה במקום ובסוף השנה החליטה להישאר.
חוויות ילדותה והעובדה כי אימצו אותה באהבה כה גדולה הביאו אותה לעבוד בתחום הילדים. לאורך כל השנים שימשה יעל כמטפלת תינוקות בקיבוץ ואף אימצה ילדה מעבר לחמשת ילדיה הביולוגיים. לה ולדוד ז"ל שישה ילדים ו־19 נכדים. מדי שנה היא מגיעה למפגש השנתי עם שאר "אחיה" שחיו איתה בבית הקש. עם השנים הצטרפו למפגשים המשפחות המורחבות של כל אחד. "זה הניצחון הגדול שלנו על זוועות הנאצים", היא אומרת.