קבלת הפנים של נורית

"יום שישי אחד בשנת 1980 התפרסם בעיתון 'ידיעות אחרונות' בעמוד הראשי, שעתיד לקום יישוב חדש בשומרון. התלהבנו מאוד והחלטנו ללכת על זה".

כך מתארת נורית את הרגע שבו השתנה הכל. היא נולדה בנתניה, וניהלה יחד עם גיסתה חנה גן ילדים שנקרא "גן ח"ן", חייה היו מסודרים ויציבים, השגרה מוכרת ואהובה, עד אותו יום שישי שבו הכל התהפך.

הקבוצה שהתגבשה סביב הרעיון הגיעה מכל רחבי הארץ, אך רובם היו מנתניה. גן הילדים היה המקום בו התאסף הגרעין המתהווה — הם נפגשו, תכננו, ישבו בישיבות ארוכות, וגם החליטו שלא ייקראו "שבי שומרון ב". הם רצו שם משלהם, זהות משלהם. לאחר דיונים הם בחרו בשם "עינב", נגזרת מהשם "ענבתא", ואחרי שוועדת השמות אישרה, הישוב כבר הרגיש שלהם עוד לפני שנבנה. אריק שרון הוא שנתן להם את הגבעה, ובעלה אברהם (אבי וגשל), קיבל על עצמו את תפקיד המזכיר ואמר בפשטות: "אם אתם רוצים, אעזור, אוותר על תוכניותיי ולו בלבד שנזכה להקים ישוב בארץ ישראל השלמה". לימים אבי מונה למנכ"ל משקי העובד הלאומי, אשר הקים וליווה את היישובים חומש גנים וכדים, עד שהתמנה למנהל משאבי אנוש של קופת חולים לאומית.

הגרעין הראשון עלה ליישוב שלושה שבועות לפני חנוכה לאחר שחיברו 11 קרוואנים למים ולחשמל, "היה חייב לפחות עשרה למניין — ואחד נוסף, ליתר ביטחון." נורית נזכרת בחיוך. בנו, סללו, סידרו, והכל בצורה מאוד יפה, כדבריה. לא היה עץ אחד כשהגיעו אל הגבעה הריקה, אבל הייתה קהילה שרק חיכתה להיבנות, ורוח שאי אפשר היה לעצור.
נורית הייתה חלק מוועדת הקליטה שמנתה חמישה אנשים. משפחות חדשות הגיעו אחת אחת, סיורים נערכו ביישוב הצעיר, והזמנות לשבתות יצאו בחום ובנדיבות. קידושים משותפים הפכו לשגרה קבועה, וגם בשבתות שבהן לא הגיעו משפחות לקליטה, היו ביחד בכל זאת. "היה ממש קיבוצי," היא אומרת. "כל שבת היינו ביחד." היה להם מוטו פשוט אך עמוק: הסברת פנים, אמירת שלום — וזה השתרש בילדיהם וממשיך לחיות ביישוב עד היום.

היום, נורית ואבי נשואים מאז 1975, תשל"ה, ולהם ארבעה ילדים מהם זכו לנכדים שממלאים את הבית בשמחה. "אני מרגישה חלק מהעשייה," היא אומרת בשקט, בעיניים שמאירות. "אם לא הייתי מגיעה לפה — זה לא היה קורה". לדור הצעיר יש לה מסר אחד, שבא מעמקי הניסיון: "תסתכלו קדימה. תעשו טוב לאחר. חברות — זה מה שבונה מקום".