סימני הצלחה

משה רייש, ממקימי היישוב טל מנשה, הגיע לשומרון מן העיר. הוא נולד ב-1964 בחיפה וגדל בה, למד הנדסת מכונות בטכניון ונחשף לרעיון ההתיישבות יחד עם אשתו לאה, כשהיו סטודנטים. הם עלו לצפון השומרון בתחילת שנות התשעים, עם בתם הבכורה חנה שהייתה תינוקת. בתם השנייה עדי נולדה סמוך להקמת טל מנשה, מה שמעניק למשה תואר 'הורה' לא רק לילדיו, אלא אולי גם ליישוב עצמו.
משה ולאה רייש הגיעו לשומרון במסגרת גרעין שהורכב מסטודנטים בטכניון כמותם, ומבוגרי ישיבת מר"ץ. הרעיון היה להוציא בכל שנה קבוצת בוגרים שתתיישב ותחזק אזורים מוחלשים, בדגש על פריפריה ועיירות פיתוח. כשהגרעין פנה להתייעץ עם תנועת ההתיישבות אמנה, הציעו להם להתיישב בשומרון, שהיה אז אזור לא מאוד מיושב. "זאת הייתה הפריפריה של ההתיישבות, מי חשב אז להקים יישוב ליד עפולה?" מסביר משה את התעוזה שברעיון. "היו מי שאמרו לנו מה אנחנו צריכים את הכאב ראש הזה. היום זה אחרת לגמרי."
הגרעין מנה כ-12 משפחות כשהגיע תחילה לשדה יעקב, ועבר שנה "מפנקת" של מחנה קרוואנים, שגיבשה מאוד בין משפחות הגרעין. בהמשך עלו המשפחות הראשונות ליישוב חיננית ב', שהפך בהמשך לטל מנשה. רובן היו משפחות צעירות עם ילדים, ואלו שהיו בגיל בית ספר נסעו בטרמפים לבי"ס בשדה יעקב, עד שהוחלט להקים בי"ס ביישוב - טללי אורות.
הימים הראשונים היו רוויי הרפתקאות וסיפורים, ומשה זוכר במיוחד את מבצע הבאת הקרוואנים. באותה תקופה אסור היה להוביל קרוואנים ביו"ש, ולכן נרקם מבצע לילי להוביל קרוואנים מירושלים לאורך גב ההר. המבצע היה כל-כך חשאי, שאפילו משה, שהיה אז רכז הביטחון, לא ידע עליו. העניינים הסתבכו כאשר השומר בשער היישוב נבהל מהרעש, ודיווח למוקד הצבאי שהוא שומע טנקים. לרוע מזלם הצבא הוקפץ ועצר את המבצע, והקרוואנים נשלחו בחזרה עד שהגיעה הזדמנות נוספת – שהסתיימה בסופו של דבר בהצלחה.
"הרגשנו את ההתלהבות בכל דבר שעשינו - בקליטת המשפחות, בבניית הבתים, בהקמת בית הספר," נזכר משה. "בכל דבר הייתה הרגשה של ראשוניות." מאז היישוב צמח וגדל, והעובדה שישנן משפחות שמשה לא מכיר היא בעיניו עדות להצלחה. "זה סימן מצוין של התפתחות. ההתיישבות לא יכולה להיות רק של כמה אנשים שמכירים אחד את השני." השגשוג לא גורע מן הקהילתיות המאפיינת את החיים ביישוב, ומקורה בערכי השליחות והשותפות שטיפחו משה ודור המייסדים.
כיום ממשיך משה לעסוק במקצועו בשלושים שנה האחרונות – מורה לפיזיקה. הוא מלמד בבי"ס תיכון בפרדס חנה ונהנה מכל רגע. את המעבר מהנדסה להוראה עשה כבר לאחר סיום התואר, כשהתחיל לעבוד מעט בתחום: "הבנתי שאני צריך אנשים מול הפנים, לא מחשבים ולא שרטוטים".
לו ולאשתו יש 6 ילדים מקסימים, שניחנו בחוש של משה לעבודה עם אנשים. חנה סיימה דוקטורט בתורת המשחקים, והיא מרצה ומעבירת סדנאות; עדי מורה לחינוך מיוחד; מתן לומד תורה; ישי מילואימניק פעיל; שחר משרת בצבא ובמקביל מתכנת; והבן הצעיר מעוז הוא בחור ישיבה. ילדי משפחת רייש אמנם לא גרים בטל מנשה, אבל משה לא מודאג, ותולה תקוותו בדור ההמשך שנשאר ביישוב. "גרים פה המון אנשים טובים, המון, וזה גדל לאט-לאט. אני כל הזמן אומר למשפחות חדשות שהיישוב שלנו מאוד מסוכן, כי מי שמגיע לא רוצה ללכת. אנשים אוהבים את היישוב, וזה מה שחשוב."