לראות את הטוב

הסיפור של בלה (בת שבע) מתחיל בשנת 1959, כאשר נולדה בברית המועצות למשפחה קווקזית. היא הכירה את מי שהפך לימים להיות בעלה - אייזיק אשורוב ז״ל, דרך חברים של המשפחה. התנאי הכי חשוב לחתונה שלהם היה - מתחתנים ועולים לארץ. "תמיד היינו שומעים ברוסיה 'קול ישראל' וההורים שלי אמרו שארץ ישראל היא המקום של היהודים. שלחנו מכתבי בקשה להגיע לישראל ולקח זמן עד שאנחנו וההורים התקבלנו, והם עלו אחרינו. ידענו שהמקום שלנו הוא פה בארץ. מקומנו בארץ אבותינו ולא בברית המועצות. כשהגענו קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, שיכנו אותנו ואף שיבצו אותנו לעבודה מיד עם הגעתנו. אני לא מחליפה את ישראל באף מדינה."
שניהם עלו לאור עקיבא בשנת 1979, בעודה בחודש החמישי להיריון. שנתיים לאחר מכן, בחודש מרץ של 1981, עלו לקרקע של חיננית יחד עם עוד תשע משפחות קווקזיות. כשהגיעה התרגשה לפגוש חברים קרובים מברית המועצות שגרים דלת מולה, כולל אחותה, גליה ממרייב. ביישוב אז לא היה חיבור לחשמל או מים, והתושבים הסתמכו על גנרטורים. לא היו גם שבילים, כבישים או אוטובוסים, אלא הרבה בוץ, ומדי פעם המשפחות ישבו ובילו יחד בימי שישי ובחגים. ״היום היישוב מורכב מעדות שונות, ממש קיבוץ גלויות. אפילו החתנים שלי הינם מעדות שונות: הונגריה, צרפת, עיראק ומצריים. החזון התממש וכל היהודים הם עם אחד."
בלה עבדה בהתחלה בפיטום אווזים, ענף חקלאות שהיישוב עסק בו, אך מיד כשהתאפשר התחילה לעבוד במעון ולאחר מכן כסייעת בגן הילדים, שם זכתה להיות עובדת מצטיינת ארצית. "התמזל מזלי לעבוד כאן עם הרבה גננות וסייעות," היא מספרת, "אני פוגשת ברחוב את הילדים של הילדים שחינכתי, ואת כל האהבה שההורים נתנו לי החזרתי לילדים שלהם שהתחנכו אצלי."
בלה פרשה לגמלאות בשנת 2021 והיום היא נהנית מחיי הפנסיה, אוהבת מאוד לעבוד בגינה ומאושרת מ-13 הנכדים והנכדות היקרים לליבה מכל. היא מקפידה לנסוע לבאר שבע כשהיא יכולה כדי לבקר את אביה שהגיע לגיל 95! היא גאה בבנות שלה, לאה, דיאנה, אילנית (התינוקת הראשונה שנולדה בחיננית) ושרונה. חלקן היו מהילדים הראשונים שהתגייסו מחיננית, והן גם מהראשונות בעדה הקווקזית שעשו שירות צבאי: "אחת לא הייתה מספיקה להשתחרר והשניה כבר התגייסה."
"אני גאה בתרומה של הדור הצעיר בצבא, באמת כל הכבוד להם. והתרומה של ראש הממשלה למדינה ולהשבת הניצחון. אני מתפללת שהחטופים יחזרו ושלנכדים שלי יהיה מקום לגור ביישוב." בעלה אייזיק אשורוב נפטר ממחלה בשנת 2003, והיא מספרת עליו באהבה ובהערכה רבה, על אהבתו לארץ ישראל ולחיננית, על השירות המשמעותי שלו בצה״ל בצנחנים ועל העבודה בתעשייה הצבאית.
בלה מסתכלת על העולם במשקפיים ורודות, רואה את הטוב שקיבלה ולא את מה שחסר לה. היום בחיננית יש שבילים, חשמל ואוטובוסים, ואת הימים שלה היא מבלה במועדון הוותיקים שנפתח בישוב חיננית, שם היא וחברותיה שותות ונהנות יחד – ממש כמו בימים הראשונים של היישוב. היא מאושרת לראות את חיננית פורחת ומגדלת דורות המשך מפוארים, ולראות את ילדי היישוב וילדיה שלה בוחרים לגדל בה את משפחותיהם.