top of page

שרה ברדה | איתמר

חיפוש מקום

1.png

כתיבה: אלינור בר,

צילום: אילן לורנצי

״כשהגעתי בפעם הראשונה לארץ הרגשתי שזה מקומי"

שרה ברדה | איתמר

אביב בצרפת, שנות השישים. שרה ברדה, ילידת 1953, יושבת בביתה ומאזינה למזמורים העולים מבתי השכנים. ״חד גדיא, חד גדיא״, הם שרים. רוח נעימה מנשבת מבעד לחלון, לא קרירה ולא חמימה, בדיוק במידה הנכונה. בבוקר היא הולכת לבקר אצל בת השכנים וזו מציעה לה לטעום מצה. האווירה החגיגית מחממת את ליבה. היא מרגישה חיבור ראשוני, קדום, לדבר מה שהיא לא בטוחה עדיין מהו. כמה שנים אחר כך, כשהיא כבר נערה, היא יוצאת למכולת ופוגשת בדרך את שמעון. את מנהגי הדת שלו היא מכירה מילדותה, מהחברוּת עם בת השכנים. הם מתאהבים, ושרה יוצאת למסע שמשנה את חייה. מסע אל היהדות.

״כשפגשתי את שמעון ידעתי שמה שאני אמורה לעשות זה להתגייר. זה לקח שלוש שנים, ואמנם עם התנגדות של ההורים, אבל כשקיבלתי את הבשורה שהשלמתי את התהליך קפצתי משמחה. כשבאתי בפעם הראשונה לארץ זה היה לביקור אצל המשפחה של בעלי ביהוד. הגעתי לקצה של שביל והרגשתי שאני מכירה את הדרך, כאילו שהייתי במקום הזה כבר. זה הדהים אותי. לא היה לי ספק שאני אחזור לארץ, הרגשתי את זה בבטן, שזה פשוט חייב לקרות.

״בשנת 1978 עזבנו את צרפת, את המשפחות שלנו, עשינו עלייה והגענו למגדל העמק, אבל נתקלנו שם בקשיים והרגשנו שזה לא מקומנו. בעלי רצה לרדת מהארץ אבל חיפש מקום טוב יותר. למען האמת כמעט התייאשנו, עד שיום אחד בחזרה ממערת המכפלה שמעון נכנס למשרד של אמנה ופגש את מי שיהיה המזכיר הראשון של איתמר, והוא הציע לו להצטרף לגרעין של ישוב שמתכננים להקים. שמעון ענה, ׳זה כל המטרה שלי, לבנות יישוב בארץ ישראל׳״.

המשפחה הגיעה לאיתמר בשנת 1984 כשהמקום עוד בחיתוליו. שרה מספרת: ״כשהגעתי ראיתי רק אבנים, היו לי חמישה ילדים בזמנו, לא הבנתי איך נעשה את זה. אבל הכול הגיע לאט לאט והיום אנחנו פה כבר 39 שנה. אני אוהבת את המקום״. שרה עבדה ביישוב כל השנים, במזכירות, במעון ובגנים. גם היום בפנסייה לא חסרה לה עבודה, היא ובעלה מתפעלים עסק מצליח של בשמים וקוסמטיקה טבעית, ״בשמי איתמר״. יש להם שישה ילדים, 24 נכדים ונין אחד. המסע שהתחיל בנעוריה ממשיך בכל רגע ביום, והיא מרגישה מחוברת אליו ושייכת למקום, הרגשה שחיכתה לה מילדות.

creators
Gold logo.png
bottom of page