
שפרה וייס
המסע מקנדה לענב

כתיבה: ליאת זמיר אדר
"המסר שלי לדור הבא הוא פשוט: שיהיו חלק מהישראליות, לא להיות בצד, ויהיה להם כיף."
שפרה וייס
כשאנחנו חושבים על ישראליות, כנראה שלא יעלה לנו לראש דימוי של נערה שגדלה בין ניו יורק למחוזות קנדה הרחוקים. ועדיין, שפרה וייס מוכיחה שהבית האמיתי נמצא במקום שבוחרים לשים אותו. שפרה, תושבת היישוב עינב מזה ארבעים וארבע שנים ומראשוני מקימיו, נושאת עמה סיפור חלוצי מרתק של אהבת הארץ, עשייה חינוכית וחיבור עמוק לאנשי המקום.
"אני באה מבית מאוד מאוד ציוני", היא מספרת בחיוך על שורשיה המשפחתיים. "אימא שלי גדלה בניו יורק בשנות הארבעים בבני עקיבא, וכל החיים בבית דיברו על לגור בארץ. אני נולדתי בניו יורק אבל גדלתי במונטריאול קנדה". הרוח הציונית התוססת הזו הובילה את שפרה להגיע לישראל לראשונה מיד עם סיום התיכון, לשנת הכשרה מיוחדת בקבוצת יבנה, שנטעה בה את ההחלטה הבלתי מתפשרת לקשור את גורלה עם המדינה. בנובמבר 1978, כשהיא לבדה, צעירה ונחושה, עלתה שפרה לארץ במטרה להשתלב בה.
זמן קצר לאחר מכן הכירה את בעלה, חיים, ואימצה אל ביתם את בתו בת הארבע מנישואיו הראשונים. יחד הקימו שבט משפחתי מפואר וחם של חמישה ילדים ונכדים רבים, הפזורים כיום בכל רחבי הארץ. באוגוסט 1982, חודשים ספורים אחרי החתונה, עלו שפרה וחיים אל הגבעה שעליה הוקם היישוב עינב. באותם ימים היו במקום רק עשרה קרוואנים, ללא קווי טלפון פרטיים ועם תנאים בסיסיים ביותר, אך עם שפע של רוח חלוצית.
שפרה נזכרת בגעגוע בימיו הראשונים של היישוב, בערבי שבת, בקידושים המשותפים במועדון הקטן ובקהילה המיוחדת שנבנתה צעד אחר צעד. "עלינו באוגוסט שמונים ושתיים, אנחנו פה מאז. גידלנו כאן את כולם והיינו בין המשפחות הראשונות", היא משתפת בהתרגשות. "זה היה משהו חדש, כיף כזה".
במקביל לבניית הבית, שפרה פיתחה קריירה עשירה של שלושים ושתיים שנים כמורה לאנגלית באולפנית אלישבע שבפרדס חנה. היא ראתה בהוראה שליחות גדולה, נסעה מדי יום בקארפול של מורות מהיישוב, ועד היום מתייחסת לפרדס חנה כאל ביתה השני. שפרה פרשה לגמלאות בשנת 2020, עם פרוץ הקורונה, אך האנרגיה שלה מעולם לא נעצרה. כיום היא לוקחת חלק מרכזי בהובלת קהילת הגמלאים הוותיקה בעינב, ממועדון היום החדש ועד פעילויות תרבות מגוונות, הרצאות וטיולים.
לדור הצעיר יש לה מסר ברור של שותפות ומעורבות חברתית עמוקה. לאורך כל הדרך היא סירבה לגור במובלעות של דוברי אנגלית, מתוך רצון עמוק לתרום ולהיות חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. "אני אהבתי מאוד את הישראליות", היא מסכמת בגאווה וברוך. "רציתי להיות חלק, ומצאתי את זה פה. המסר שלי לדור הבא הוא פשוט: שיהיו חלק מהישראליות, לא להיות בצד, ויהיה להם כיף".
