המלאכים ממבוא דותן

אלי וברוריה ארמה ממבוא דותן הם הגרסה המקומית למושג "סלבריטיז". בכל אירוע, הרמת כוסית או פתיחה של מקום חדש הם הראשונים להתייצב ולשמח. כל מח"ט צבאי ביקר אצלם, וכל משפחה חדשה התארחה בביתם. סיפור האהבה של בתם הגיע לטלוויזיה, וכשברוריה נפצעה מיידוי של אבן לפני שנתיים, כל היישוב עמד על הרגליים והמתין להחלמתה. "כל החיים היינו מסמר הערב," צוחקת ברוריה, "אני מרגישה שאני בת 20, ואני קרובה לגיל 75".
שניהם עלו ארצה ממרוקו, הכירו בילדותם בחבל לכיש ועברו לשומרון כזוג צעיר עם תאומים. אלי היה אז חייל בשריון, והגיע במהלך סיור לאזור יו"ש: "הרמתי את הברזנט מהטיולית וראיתי אוהלים. שאלתי, גרים פה יהודים? אמרו לי כן. ברוריה הייתה בהריון חודש תשיעי. באתי אליה ואמרתי לה חבל על הזמן, פה אנחנו צריכים לגור". הם העתיקו את מגוריהם ליישוב שא-נור ועסקו בגידול פרחים, וב-1980 עברו למבוא דותן, שהיה אז רק הר, בלי כביש גישה או אפילו עץ. "שמו לנו אשקוביות - עד היום זאת אותה אשקובית, אבל הוספנו וחידשנו. היום יש לנו מקווה, פעוטון, גן ילדים, שני בתי כנסת... גדלנו!"
והם אכן גדלו – לא רק היישוב מבוא דותן, אלא משפחת ארמה, שיכולה לאכלס בעצמה יישוב שלם. המשפחה הרחבה מונה 13 ילדים, מעל 30 נכדים ו-3 נינים. 5 ילדים מתוך ה-13 הם ילדי אומנה, אשר זכו לחיים חדשים בחיק משפחת ארמה והפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. עד כמה בלתי נפרד? אחד מהם התחתן עם הבת הצעירה הגר, במה שהתחיל כרומן סודי והפך לסיפור אהבה שעולה על כל דמיון. גם חביב, אחד משני התאומים, זכה להתחתן עם אהבת נעוריו - הילדה היפה שירדה ממשאית ההובלה של משפחה חדשה ביישוב. "שלחתי את הבן שלי לעזור למתיישבים החדשים, הילדה הורידה לו שרפרף – היתה זו אהבה ממבט ראשון. היום הם סבא וסבתא לנינה שלנו", מספר אלי בהנאה. "זה בית של אהבה", מוסיפה ברוריה.
הדינמיקה של השניים היא כשל זוג צעיר ותוסס, ולא קשה להבחין מניין החוש הרומנטי המפותח של ילדיהם. הם נשואים ("באהבה!" מדגיש אלי) 54 שנים, והצליחו להישאר קרובים אפילו בשעות העבודה – הם היו אם ואב הבית של בית ספר בשומרון במשך 30 שנה. כשפרשו לגמלאות זכו לאירוע חגיגי ומושקע, עדות לכמה הם אהובים ומוערכים בקהילה.
קל לדמיין איך ביקור אחד בבית משפחת ארמה מעורר חשק ללכת בדרכם. הם אירחו כמאה משפחות שהתעניינו ביישוב, וכל מי שעבר בצל קורתם – ביקש להישאר. הכנסת האורחים היא אחד הערכים שזורמים בדמם, יחד עם הנתינה לאחר, הכרת התודה וראיית הטוב. "תמיד ראיתי את מחצית הכוס המלאה," מעידה ברוריה, "תמיד עזרתי, אם זה היה בפה שלי - נתתי. רואים אותנו כמו מלאכים."
בעשור השמיני לחייהם הם עדיין מלאי חיים ונמרצים. אלי מתאמן שלוש פעמים בשבוע וברוריה מתחזקת את הבית והגינה, ממתינה לאורח הבא שתזכה לפנק. "כשנותנים מאהבה הכל הולך חלק" מסכמת ברוריה, "אני מרגישה שיש לי הרבה מה לתת". הם מדברים בחיבה על התהילה המקומית שלהם, אבל מבקשים לזכור שבסופו של יום הם אנשים פשוטים. אין ספק שהפשטות היא סוד הקסם של הזוג האוהב, שהגיע למחוז חפצו במבוא דותן. "אנחנו קמים כל בוקר מאושרים והולכים לישון מאושרים".