האיש שבנה בית-ספר באוהל

מאיר מנדלאיל, נולד בתל-אביב בשנת 1942, גדל בבני-ברק, ובסוכות 1977, עשה את הצעד, שישנה את חייו לנצח. הוא עלה לשבי-שומרון, עם גרעין של 17 משפחות, אל מקום לא ידוע, אל תנאים שאף אחד לא הכין אותם אליהם. "עזבנו בית מסודר, מקום-עבודה, לא היה חסר לנו כלום," הוא נזכר. ובכל זאת באו.

המציאות שקיבלה את פניהם, הייתה קשה. אוהלים במקום בתים, מקלחות בחוץ, שירותים-כימיים, בלי מים זורמים נגישים, במקום-המגורים. "מייד לאחר החג, כמו אות מן השמיים, נפתחו ארובות-השמים", הוא נזכר, "בתי הקטנה התעוררה בתוך שלולית-מים, שנכנסו לאוהל". בבוקר היו קמים ורוחצים את הילדים בברזייה-צבאית. "אף אחד לא היה חולה," הוא אומר, "וטוב שכך, כי אפילו רופא לא היה..."

אל תוך כל הקשיים הללו, מנדלאיל הביא איתו מטרה אחת ברורה. כרכז-החינוך של הגרעין, הוא לא היה מוכן לשלוח את ילדי-היישוב ללמוד מחוץ לגבולותיו, אפילו לא לקדומים הסמוכה. "זו הייתה מטרתי לאורך כל הדרך," הוא אומר. הוא ייסד את בית הספר הראשון בשבי-שומרון, והיה מנהלו הראשון. היום, בשבי-שומרון עומדת, ב"ה, קריית- חינוך שלמה, שכל יישוב יכול להתגאות בה!!"

הימים ההם, לא היו רק קשים, הם היו גם מסוכנים. מאיר נזכר בשני אירועים, שיכלו להסתיים באסון: "פעם אחת, מחבל זרק שקית חומר-נפץ, לעבר גן-הילדים, ובע"ה, לא היו נפגעים בנפש! פעם שנייה, מכונית-תופת עם בלוני-גז, חדרה דרך שער-היישוב, לא רחוק מן הגן. הנהג היה משתף- פעולה שנחטף, כבול להגה, ואמור היה להתפוצץ יחד עם הרכב! למזל כולנו, היא לא התפוצצה, ב"ה".
אך לצד הדם והמתח, היו שם גם יחסי-שכנות, שכמעט אי-אפשר לדמיינם היום. "כל שבת היינו מטיילים להר ממול, לראות רקפות, פסי-הרכבת של העמק, חברים בכפר השכן נקורה, בית-הבד ליצור שמן, של השכנים בדיר-שרף ועוד ועוד", הוא מספר, "היו יחסים מצוינים". הירקות נקנו בקסבה של שכם או הובאו למכולת, לנוחיות התושבים. "לחתונות שלנו, הזמינו את נכבדי-הכפרים הערביים הסמוכים", הוא אומר בחיוך.

הקהילתיות שנבנתה שם, בגשם, בבוץ ובאי-הוודאות, היא שנשארה. כשעדיין לא הייתה תחבורה-ציבורית, ארגנו הסעות לנתניה, לכולם יחד, נוסעים ומסיעים. "נתניה הייתה העורף שלנו," הוא אומר. עם ציפורה, אשתו (למשפחת ליטוין), הם גידלו ארבעה ילדים, שמהם זכו, ב"ה, לשבעה נכדים ולשלושה נינים. "הקהילתיות של שבי-שומרון נשארה עד היום. אירועי יום-העצמאות, יום-השואה, חגים, אירועי-קהילה שונים, הם כולם הצלחה מדהימה, למרות כל הקשיים והמשברים שבדרך", הוא משתף. לדור הצעיר, מאיר מבקש למסור: "הרצל כבר אמר: "אם תרצו, אין זו אגדה! אשרינו שזכינו!".