האיש שבנה את שבי שומרון בידיים

אריה עופרי לא הגיע לשומרון כדי להתיישב בלבד. הוא הגיע כדי לבנות. החיבור שלו ליהודה ושומרון החל כבר ב־1967, לאחר מלחמת ששת הימים, כששירת כנחלאי בשבט "מגשימים" והצטרף לקבוצת הבנים ששבה לכפר עציון. שם פגש לראשונה את שרה, לימים אשתו, שהייתה בשירות לאומי. הם נישאו ב־1973, ולימים הקימו משפחה של ארבעה ילדים וט"ו נכדים.

לאחר נישואיהם התגוררו בנתניה, אך "חיידק ההתיישבות" לא חלף. עופרי היה חבר פעיל בגרעין "גוש אמונים" בנתניה, מתוך מטרה לעלות ולהתיישב בשומרון. החלום התגשם ב־1977, עם העלייה לשבי שומרון, שהוקם בתוך בסיס צבאי סמוך לשכם. עופרי שימש כמזכיר וגזבר הראשון של היישוב במשך שלוש שנים. "הגענו למקום שלא היה בו כל תשתית ליישוב", הוא מספר.
גם לאחר העלייה לשבי שומרון, עופרי לא הפסיק לבנות. באפריל 1979 הוכרז על הקמת המועצה האזורית שומרון עבור שבעה יישובים, ובהם אלקנה, קרני שומרון וקדומים. רו"ח מאיר הרנוי מונה לראש המועצה הראשון מטעם משרד הפנים. בבחירות הראשונות למועצה, בשנת 1982, נבחר עופרי ליו"ר המועצה, תפקיד שבו כיהן קרוב לשש שנים.

במהלך יותר מ־21 שנות פעילות במגוון תפקידים היה עופרי גם סגן ראש המועצה, בתיקי הבנייה והפיתוח, ובהמשך הקים והיה למנכ"ל הראשון של החברה לפיתוח השומרון. החברה החלה בשני מיניבוסים ובמשאית להובלת מים, ובהמשך צמחה לצי של יותר מ־200 אוטובוסים והעסיקה מאות עובדים. במקביל קודמו הקמת יישובים ושכונות, אזורי תעשייה ותשתיות, סלילת דרכים והקמת מתקני תקשורת ומים. בתקופת כהונתו כראש המועצה, כאשר הממשלה לא אישרה הקמת יישובים חדשים, התמקדו גם בביסוס היישובים הקיימים ובהרחבתם.
כשעופרי מביט לאחור, הוא לא מדבר רק על התפקידים אלא על התחושה של בנייה ממש מאפס: "כל דבר שעשינו היה חגיגה, כי הכל מאפס, לא היה כלום." אולי משום כך הוא רואה באוטובוס הראשון שנרכש ליישוב סמל לדרך כולה – צעד קטן שהפך עם השנים למערכת גדולה.

לאחר שפרש מהעשייה הציבורית, חזר לביתו בשבי שומרון. את מבטו הוא מפנה לדור הבא: "הבנים ממשיכים את שאנו התחלנו ביתר תנופה." ובמילותיו שלו, זו אולי תמצית הדרך כולה: "מודה לאל על שזכיתי להיות חלק מעשי ביצועי בהגשמת חזון הנביאים – 'ושבו בנים לגבולם'."