גאוות חיי

מכפר ירוק בדנמרק אל הפרא הבתולי של השומרון – זה המסע שעברה קרן גיטה גיגי, ממקימי היישוב שקד. היא נולדה בשם בירגיטה מגרייטה קשוב, בת יחידה לאם נוצרייה ואב יהודי. הוריה הכירו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשאביה של אמה סייע להבריח יהודים מדנמרק לשוודיה – ואבא של קרן היה אחד מהם. האם נפטרה כשקרן הייתה בת 8, ולאחר שאביה נישא מחדש, הם עברו מקופנהגן הבירה לכפר קטן בשולי דנמרק. קרן, או יותר נכון בירגיטה הצעירה, שלא פגשה פרה בחייה, מצאה חופש בין הרפתות והשדות הירוקים.
האהבה לחיי הכפר דבקה בה, ובגיל 18 היא הגיעה להתנדב בקיבוץ בארץ. הרפתקה של שלושה חודשים הפכה לשנה, והסתיימה בעלייה ובגיור. "באתי לישראל כדי לראות מה זאת מדינת היהודים," היא מספרת. "כתבתי להורים שלי בדנמרק וביקשתי לדחות את הלימודים בשנה. לאט-לאט ובעדינות נקלטתי במדינת ישראל." הבחירה לעלות ולהתגייר נעשתה מתוך אהבה גדולה לאביה, וההבנה שאם לא היא – לא יהיה מי שימשיך אותו. "אבא שלי, כמה שהוא חי בדנמרק, הוא אף פעם לא היה דני. אני חושבת שיהודים צריכים לחיות בישראל."
בארץ למדה באולפן, אבל את שיעורי העברית הטובים ביותר קיבלה במקום עבודתה - בית הילדים בקיבוץ. מלבד השפה, הקיבוץ העניק לקרן מתנות נוספות: את שמה העברי, שניתן לה בזכות היותה חייכנית וצוחקת; ובעלה אריה, בחור צעיר שהגיע להתקין אנטנות וחיזר אחריה באנגלית מן הגגות. הם נישאו בשנת 1977, עברו לחיפה, ושנתיים לאחר מכן הצטרפו לגרעין שמטרתו התיישבות בשומרון.
"היה בסיס של שלוש משפחות, והגרעין גדל מפה לאוזן" נזכרת קרן. "ב-1980 נוצר קשר עם הסוכנות היהודית, ושנה לאחר מכן בחרנו גבעה ועלינו לקרקע." היישוב עוד לא היה מוכן. השטח היה פרא, והבתים הורכבו מאשקוביות שאפילו לא חוברו יחדיו. למרות הקשיים, קרן זוכרת זאת בחיבה. "הכל היה מרגע לרגע. נפגשנו, החלטנו, למחרת עלינו."
קרן הייתה ממקימי המתנ"ס בשומרון, ועבדה בו 15 שנה כרכזת תרבות. במתנ"ס דאגו לתעסוקה לצעירים, ארגנו פעילויות, חוגים וקייטנות – בעיקר לילדים ונוער. "אז עוד לא היו תושבים ב'גיל השלישי' – ה'גיל השלישי' זה הדור שלי", היא צוחקת. בהמשך עבדה כמזכירה בביה"ס האזורי בשקד, שהיום לומדים בו כל הילדים מיישובי צפון השומרון. בזכות עשייתה הכירה את 'כולם', ו'כולם' הכירו אותה.
"יש לנו המון בנים ממשיכים בשקד," אומרת קרן בגאווה, "ילדים שחזרו לגדל את הילדים שלהם כאן. המגורים בישוב יוצרים מחויבות קהילתית. בעיניי זה לא מובן מאליו שהצעירים חוזרים לפה." בנה היחיד, אמיר, אמנם לא מתגורר בשומרון, אבל מבטא את האהבה למדינה שקיבל מאמו, באמצעות שירות קבע בחיל הים.
סיפור ההצלחה האישי של קרן הוא גם סיפור קולקטיבי – הצלחה של קליטת עלייה, של קיבוץ גלויות ושל המשכיות. "בשקד נחשפתי לתרבות של ריקודי עם, שירה בציבור, תנועות נוער, דתיים וחילוניים – דברים שהם מאוד ישראליים," היא משתפת. "זאת גאווה לראות מה נבנה על היסודות שהקמנו. שקד זה הבית שלי וגאוות חיי."