תקרת הזכוכית

"מעולם לא חשבתי על האפשרות של לצאת מהארון. הייתי כל כך עמוק בתוך ה'משחק' הזה, שחשבתי שאני יכול למשוך את זה כל החיים. ככה היו החיים שלי, העמדת פנים", מספר לי עידן, בן 23 שיצא מהארון לפני שנתיים. הוא היה בטוח שיחייה חיים שלמים בהסתרה. לאחר חרם שעבר בכיתה ו', עידן רצה התחלה חדשה. הוא הגיע לחטיבת הביניים והתחבר לקבוצת בנים שהיו קצת 'שונים' ממנו, כהגדרתו. "כולם היו מאוד גברים ומאוד מאצ'ואים כאלה, ואני הייתי בתקן של ה'הומו' של החבורה. זו תווית שמגיעה נורא מהר ומאוד קשה לצאת ממנה". השהייה במחיצת החברים גרמה לו לאי נוחות. "הרגשתי שמחפשים אותי. הם היו מסתכלים על כל פעולה שעשיתי ובוחנים איך אני מגלגל את הסיגריה, מדליק אותה ומעשן אותה". הוא מספר שבעבר, הוא לא היה מסוגל לדבר עם הידיים כפי שהוא נוהג היום, משום שזה היה עלול להיתפש כ'הומואי'. הוא מתאר התעללות שעבר בזמן שהיה חלק מהחבורה: "היה יום אחד שאני ממש זוכר. הייתי בבית, שהיה בקומה ראשונה עם מרפסת שפונה לרחוב והם באו וזרקו לי לתוך החדר אבוקדו. כל הכביסה התלכלכה, ואני זוכר שישבתי עם התחתונים שלי ביד, מלוכלכים באבוקדו ובכיתי את חיי. לא הבנתי למה לעשות דבר כזה?". לקראת אמצע התיכון, עידן הכיר חברים חדשים וביניהם אחד שהיה גם הומו. "שנינו היינו בארון, ידענו אחד על השני ולא אמרנו כלום. ידעתי שאם אני מספר לו, אני כופה עליו באיזשהו מקום לספר גם לי". "אני חושב שלסיפור היציאה שלי מהארון יש סוף די חיובי", הוא מוסיף כסיכום. "יצאתי מהארון, ועברתי את תקרת הזכוכית שחשבתי שלא אצליח לעבור בחיים."