מהאוהל ברמלה – אל לב הקהילה

באוהל קטן ברמלה של שנות החמישים נולדה אסתר בר, מי שתהפוך ברבות השנים לאחת הנשים המזוהות ביותר עם רוח ההתנדבות והקהילה בעיר. היא לא נולדה עם כפית של כסף, אלא אולי עם לב זהב – וכשהיא מספרת על חייה, קשה שלא להתרגש.״יש לי תעודת לידה שכתוב בה שנולדתי באוהל מספר 295״, היא מחייכת, והמשפט הזה, כמו מתוך סרט ישן בשחור-לבן, מסמן התחלה צנועה במיוחד. אסתר גדלה בבית אבן פשוט, בו גרו שלושה דורות יחד, עם שירותים בחצר והמון חום משפחתי בלב. ״לא הרגשתי שחסר לי כלום״, היא אומרת, ״היה לי שפע – של אהבה, של שכנות, של ילדות שמחה״.
עם השנים הפכה אסתר לשם דבר בעיר – לא בזכות תפקיד ציבורי, אלא בזכות עשייה חברתית ענפה, חסרת לאות ועמוסת אהבה. ממועדון לקשישים, דרך פעילויות עם הקהילה האתיופית ועד קבוצות תמיכה לאלמנים ואלמנות – היא שם, והיא לא מחכה שיקראו לה. היא יוזמת, אוספת, מארגנת, ובעיקר – מקשיבה.
״הסבתא של היום היא לא הסבתא של פעם״, היא אומרת בישירות כובשת. ״אני אומרת לנכדות שלי – אתן לא מבינות, פעם היינו הולכים למועדונים, מבלים, חיים את החיים. אני עוד ממשיכה!״
כשהיא מספרת על ההתנדבות עם הקהילה האתיופית עיניה נוצצות. ״כשהתחלתי להתנדב בטבג׳ה, מועדון עירוני של בני הקהילה האתיופית, גיליתי כמה העדה זו מיוחדת ופגשתי אנשים נהדרים. ממש נהדר לי שם במועדון שלהם. אני אוהבת אותם״, היא מדגישה. וכשהיא מתארת את הקבוצה שהיא מובילה כיום – קבוצת תמיכה לאנשים שהתאלמנו – ניכר שזה לא עוד מיזם עבורה, אלא שליחות. ״אני דואגת שייצאו מהבית. אני לא מוותרת להם. לא מוותרת!״, היא קובעת.
אבל זו רק ההתחלה. אסתר גם מפעילה כיתת לימוד בבית הספר ״לילינטל״, שם אזרחים ותיקים לומדים בתוך תיכון פעיל, מעין שילוב בין הדורות. היא מובילה קבוצת יוגה וספורט פעמיים בשבוע ב״בית המתנדב״, במסגרת פעילות האזרחים הוותיקים, ומשתתפת גם במפגשים החברתיים הקבועים – ואף פעם לא מוותרת עליהם.
ולנשמה? קבוצת ״שורשים רומניים״ – ואסתר לא מפספסת אף מפגש. ״רומנים הם עם שמח״, היא קורצת, ולא במקרה.
בנוסף, אסתר מתנדבת בחנות יד שנייה ברחוב ברזלי – בוטיק קהילתי בו כל מי שזקוק מוזמן לקחת בגדים ללא תשלום.
ולפני הכול – אסתר היא אשת משפחה. ״לא עזבתי את בעלי לדקה״, היא אומרת. לפני שבע שנים התאלמנה אחרי 50 שנה יחד עם בעלה. בתחילה היה לה קשה מאוד, אך מי שממלאים את החלל הם שלושת ילדיה ותשעת נכדיה שמתארחים אצלה בכל ערב שבת. ״משפחה לתפארת״, היא אומרת בגאווה. ״אני לא מוותרת על המפגשים המשפחתיים. משתדלת לארח בשבת, לנשק ולחבק כל אחד מילדי ומנכדיי…״
ואם חשבתם שהיא שוכחת את עצמה בתוך כל זה – תחשבו שוב. ״אני יוצאת כל ערב – הצגות, הרצאות, בתי קפה, מסעדות, ריקודים. ובימי שישי – מועדון ריקודי שנות השישים. לא מוותרת על הריקודים – הרחבה תמיד שלי!״
אסתר בחרה בחיים – והיא עפה עליהם. וזו לא רק סיסמה: היא זכתה להדליק משואה ביום העצמאות ברמלה, בעקבות זאת גם התראיינה לתחנת הרדיו "רשת ב׳" ואף נפגשה עם השרה לשעבר לאזרחים ותיקים, מירב כהן. הכרה אמיתית לאישה שהשפיעה על קהילה שלמה – פשוט מעצם הווייתה.
אין לה "טייטל" רשמי, אין לה משרד. אבל כל מי שפגש באסתר בר יודע – יש לה קהילה שלמה שהיא מטפחת, בצניעות, עם לב רחב, בגובה העיניים, ועם נשמה גדולה.
״אני חופשיה״, היא אומרת, ״אבל לא יושבת רגל על רגל. אני רואה שליחות בזה שאני גורמת לאנשים לקום, לצאת, לחיות״.