חזקה מהרוח

ציפי (ציפורה) דהן היא אישה של אנשים ומתנדבת חסרת מנוחה. אם ליניב ואיה, סבתא לחמישה נכדים ואלמנתו של ד"ר שמואל דהן ז"ל. במהלך חייה מלאי האתגרים ידעה ציפי תמיד כיצד למצוא את מקומה ולתרום לסביבתה.ציפי נולדה וגדלה בשכונת הבולגרים ברמת גן להורים שעלו מטורקיה. היא התחנכה על אהבת המולדת והאדם, ערכים שנשאה עמה בהמשך חייה. בבגרותה עברה לרחובות בעקבות עבודתו של בעלה ובהמשך חזרה לרמת גן לטפל בהוריה לעת זקנה. בכשמונה השנים האחרונות היא גרה ברמלה - עיר המאופיינת לדבריה בחום אנושי מדהים, ובה היא מתכוונת להישאר.
"אני מסתגלת לכל מקום", מעידה על עצמה ציפי, "תמיד הקפדתי להכיר את השכנים סביבי ולהיות איתם בקשר אנושי. אני מאמינה שכל מי שמגיע למקום חדש בחייו, חשוב שייקח חלק בקהילה".
החוש האנושי של ציפי היה לנכס בחייה המקצועיים. היא התחילה כסוכנת ביטוח ועברה לשירות לקוחות בחברת תוכנה. למרות שהכול היו מרוצים ממנה, ציפי חוותה על בשרה אפליה מגדרית שהתבטאה בפערי השכר. בעלה היה מי שזיהה את חוסר שביעות רצונה, ודרבן אותה לעזוב ולפתוח פרק חדש בחייה.
בהמלצת ידיד של בעלה, עובד סוציאלי בכיר, החלה ציפי לעבוד כמזכירה בבית אבות. היה זה הימור שהתברר כהצלחה: ציפי התחברה במהירות עם המטופלים הקשישים, הכירה את משפחותיהם ורכשה את אמונם. "זאת הייתה אוניברסיטה של החיים", ציפי מספרת. "הכרתי אנשים מקסימים עם ניסיון וחכמת חיים, 'חכמי השבט', מהם למדתי ושמעתי הכול".
המפגש עם האוכלוסייה המבוגרת שלח אותה להעמיק בעולמות הטיפול והרוח. היא החלה ללמוד ריפוי בעיסוק ובאמנות ופסיכותרפיה, ולקחה קורסים בפילוסופיית חיים ובתיאוסופיה. הכלים שרכשה בתחום בריאות הנפש סייעו לה לא רק בעבודתה כמטפלת, אלא גם בהתמודדות עם האובדן שחוותה בחייה. הוריה היקרים חלו לעת זקנתם ונפטרו בהפרש של שנים ספורות, ובעלה האהוב, ד"ר שמואל דהן, נפטר לאחר מאבק ממושך במחלת דמנציה מוחשית.
שמואל היה דמות מופת בעיניה - אדם נבון וחומל, אשר שלט היטב בתחום הרפואה והקדיש את חייו לטיפול בזולת. הוא אהב לצאת עמה לשיטוטים תרבותיים בתל-אביב והיה גם צייר מוכשר - את דירתה של ציפי מעטרות היום היפות שביצירותיו. הזוגיות שלהם הייתה הדדית ואוהבת. שמואל תמך בה בכל מפנה מקצועי והיא עמדה לצדו במחלה, סועדת אותו וחשופה באומץ לכאביו. הם הספיקו לשוחח על מה שצופן העתיד, וצוואתו אליה הייתה ברורה: להמשיך לחיות.
ציפי מילאה את צו לבו, ולא עשתה זאת לבד. כבר בתקופת סיעודו היא נחשפה למחלקת הרווחה הנפלאה בעיריית רמלה, שהייתה לה לעוגן ולמענה בכל עת. לאחר לכתו גילתה גם את מחלקת האזרחים הוותיקים הנהדרת, שפתחה בפניה מגוון של פעילויות, התנדבויות וקבוצות חברתיות. היום ציפי לומדת ערבית, שרה במקהלת "שירת הלב" ומתנדבת עם נשים אלמנות – להן היא מעבירה את השיעור שלמדה בעצמה. "הייתי במקום שלהן, ולכן אני מבקשת מהן לא להישאר לבד. תמצאו את הפעילות הקרובה אליכן, ולאט-לאט תמצאו את עצמכן בתוך הקהילה".
נדמה שהמעגל הושלם, וציפי, שלאורך חייה ספגה חכמה מכל אדם, היא היום אחת מ'חכמי השבט'. "אין לנו שליטה על מה שקורה לנו בעולם", היא מסכמת בפשטות, מתבססת על עקרונות התיאוסופיה שמנחים אותה, "אבל אנחנו יכולים ללמד את עצמנו להמשיך ולפעול". חייה הם סיפור מעורר השראה על עוצמה נשית ועל כוחן של חמלה ואנושיות, סיפור שציפי ממשיכה לכתוב בעוז, כל יום מחדש.