אהבת חינם

מריה מוכעבל חדאד נולדה בישראל בשנת 1954. הוריה הגיעו מצפון הארץ, מאזור חיפה ונצרת. היא הגיעה לרמלה בהיותה בת חמש. לדבריה, כבר מגיל צעיר ספגה בביתה את הערכים לחיים משותפים ולדו קיום .
מריה גדלה ברמלה, הקימה בה את משפחתה וגידלה את ארבעת ילדיה. היא התאלמנה בגיל צעיר, ובמהלך השנים ניהלה מתפרה בביתה.
מרבית שנותיה ברמלה, כארבעים ושתיים במספר, היא גרה בשכונת ביאליק וברחוב הסמוך לשכונת אג"ש ולשוק רמלה. אלו שכונות שמיוחסות להן בעיות של עבריינות ושל מתחים בין יהודים וערבים, דבר שגרם לתושבים רבים לברוח משם לשכונות אחרות בעיר.
אך מריה לא נותנת למוניטין הבעייתי ולדעות קדומות לחדור פנימה. היא מציינת בגאווה שהיא ערבייה ישראלית ונוצרייה, שמרגישה שייכות למדינה ולעיר רמלה. "כאן השורשים שלי, אני לא 'מיובאת'. הדגל של המדינה הוא הדגל שלי, ואני גאה בו ובהיותי ערבייה ישראלית".
"בימים הקשים שעוברים על כולנו, כואב לי על מה שקורה במדינה", היא מוסיפה. "קשה מאוד על כל אדם שנפגע, לא משנה מה המוצא שלו. כולם בני אדם וכולנו רוצים לחיות, בזמן שהממשלות רוצות מלחמות".
היא מדגישה שלאורך כל השנים, בעיקר בעבודתה כמנהלת, עבדה עם אנשים מכל העמים והרגישה כמו משפחה אחת גדולה. החברות הטובות ביותר שלה הן יהודיות. היא בעצמה למדה במנזר ברמלה ורצתה שגם ילדיה ילמדו שם, כי זו המסגרת הטובה ביותר בעיר. לצערה מחמת קשיים כספיים לא יכלה לעשות זאת, והם השתלבו בגנים ובבתי הספר הציבוריים שלמדו בהם יהודים. היא בעצמה חלמה להיות מורה, אך לא יכלה לקיים את חלומה עקב בעיות תקציביות. את חלומה מגשימה היום אחת מבנותיה שהינה מורה.
כאם, היא כאבה ועדיין כואבת את העלבונות, הקללות והאפליה שילדיה ספגו לא אחת עקב היותם ערבים. היא גם לא יכולה לשכוח טראומה מילדותה, בה משפחתה ומשפחות ערביות נוספות היו יעד לפרעות בעיר בשנות השישים. "היה אז פחד ממשי לצאת מהבית", היא נזכרת. ולמרות זאת - ואולי בדיוק בגלל זה – היא מאמינה בדו קיום ובחיים משותפים טובים, למען רווחתם ושלומם של כל תושבי העיר וישראל בכלל.
מריה גאה לגור ברמלה ומעדיפה אותה על מקומות אחרים בארץ ובחו"ל. זאת למרות ששניים מילדיה לא גרים בארץ. "אני מרוצה עכשיו ממה שקורה בעיר, ובעיקר ממה שנותנים ועושים לאזרחים הוותיקים. היום יש כמעט שוויון מלא בין כולם. אני לא מרגישה אישית אפליה. אני אוהבת את העיר הזאת, רמלה היא לב המדינה".
המסר שלה הוא לאהוב כל אדם באשר הוא אדם. בהגדרתה ובהווייתה, מריה היא דוגמא חיה למסר לדו קיום - וכך היא מוכרת בקרב הקהילה. תמיד היא מאירת פנים, ביתה פתוח לכולם והיא מרבה להשתלב בחיים הקהילתיים ובמגוון הפעילויות. מריה היא סמל לדו קיום אמיתי, כזה שמטשטש את כל ההבדלים בין התושבים ומביא לריפוי של הקרעים בלב.