זרקור תקופת הצנע

"לא הצלחתי לתאר לעצמי מדינה שלמה שבה כולם יהודים"

"נולדתי ביוגולסביה במאי 1941 מיד עם פרוץ המלחמה, במקום הלא-נכון, בזמן הלא -נכון", כך מספר לי פאול קון. הוא היה בן יחיד להוריו ויחד גרו בכפר נידח בפרבר ליד וינה. "אבי נסע לבלגרד כדי לנסות לארגן לנו אישור לעלות על אנייה לישראל ואמי הייתה אמורה להצרף אליו איתי, בהיותי תינוק בן כחודש. היא נתפסה באוסטריה ונשלחנו למעצר בגבול אוסטריה-קרואטיה. אמי שיחדה שומרים כדי שתוכל לצאת שוב לכיוון בלגרד, אבל נתפסה שוב בדרך", הוא נזכר. אביו נרצח ואילו הוא הופרד מאמו. "את אמא שלחו למחנה דכאו בגרמניה ובסוף המלחמה הגיעה לברגן-בלזן ושוחררה בידי הבריטים. אותי שלחו לבודפשט למחנה של ילדים ממנו שרדו רק 8 ילדים מלבדי".

חייו ניצלו הודות לאישה הונגריה קתולית, בשם מריה הורט. "היא עבדה בעבר אצל אח של אמי שסייע לה רבות, ולפני שנלקח ע"י הגרמנים ביקש שתעזור לנו. מריה הייתה אישה פשוטה, שהצילה את חיי. המלחמה מוציאה מהאדם לא רק את הגרוע שבו, אלא גם את הטוב. מריה הצהירה שאני בנה מחוץ לנישואין ולקחה אותי מהמחנה. המשטרה לא האמינה לה לכן החזירו אותי למחנה אך היא שוב באה לקחת אותי, כך במשך 8 פעמים. לקראת סוף המלחמה הבריחה אותי מחוץ לעיר, לאחיה החקלאי. נאלצתי ללמוד את כל התפילות הקתוליות בעל פה כי היו באים ובודקים", סיפר. לאחר המלחמה מריה קיבלה הוקרה מיוגוסלביה על מעשיה.

"כשאמא חזרה מהמחנות היא חיפשה אחריי אך כשמצאה אותי אני לא הכרתי אותה. בשבילי מריה הייתה האמא. השלטונות החזירו אותי בכוח ואני כעסתי כל כך עד שלא דיברתי כלל במשך חצי שנה. בינתיים הקומוניזם עלה לשלטון. אי אפשר היה לצאת מהמדינה ואנחנו נתקענו ביוגוסלביה". בשנת1949 אימו נישאה בשנית ליהודי ששרד את השואה, ופאול הלך לבית הספר כרגיל. "הייתי היהודי היחיד בבית הספר כיוון שלא נשארו כמעט יהודים בעיר, ורוב השורדים עלו במרוכז ב- 1949".

כשהיה בן 15 התפרסמו הידיעות אודות "מבצע קדש", אשר עוררו דיון בבית ספרו ויצרו שינוי בו. "החברים בבית הספר אמרו לי בצחוק: 'מה אתם הישראלים עושים?', ולראשונה התחלתי לחשוב שאולי אני ישראלי. החלטתי שאני רוצה לעלות לארץ. השגתי את כל המסמכים הנדרשים בלי שום פרוטקציה ובלי שאף אחד ידע. כשאמי גילתה היא ניסתה למנוע ממני לעלות לארץ, אבל אני כבר הייתי חדור מטרה ובגיל 18 וחצי בשנת 1960 עליתי לארץ לבדי. פרט למילה "ישראל" ולמיקומה הגיאוגרפי, לא ידעתי כלום על הארץ. לא הצלחתי לתאר לעצמי מדינה שלמה שבה כולם יהודים, כולל הממשל". פאול הגיע באונייה לחיפה ונשלח לקיבוץ ניר-עם שם למד באולפן מספר חודשים עד שגויס לצבא למשך 3 שנים. "בסוף 1963 השתחררתי ועבדתי בהכנה לבניית נמל אשדוד, בתור צוללן, והכנתי מפה של קרקעית הים. עבדתי גם בבנייה של המוביל הארצי וכמהנדס חשמל במכרות תמנע". לאחר מכן החליט לצאת לטיול. "כשהגעתי לגרמניה הכרתי את כריסטינה, נישאתי לה ונשארתי שם כ-11 שנה. נולד לנו בן ובשנת 1976 חזרנו לארץ".

כיום פאול בגמלאות ומתגורר ברמת ישי. "מתוך 118 איש שמנתה משפחתי לפני המלחמה, שרדנו רק 7: אמי, אני, ודודה עם 4 ילדים. אמי ביקרה בארץ מספר פעמים, אבל בעלה התנגד לעלייה ולכן הם נשארו ביוגוסלביה", מספר. במובן מסוים הגשים את המשימה של אביו, שניסה לעלות ארצה איתם טרם נרצח.