בתיה מלכיאור

אוקטובר 1943. בתיה תינוקת בת 21 חודשים כאשר משפחתה נאלצת לברוח לשבדיה כדי לחמוק מידיי הנאצים. בתיה חושבת על אביה, שהאחריות נופלת על כתפיו להציל את אשתו ושלושת בנותיו: "צריך פתאום להחליט על גורל המשפחה, מה עושים? איך לגייס את כל הסכומים הגדולים? לברוח? לסגור את העסק? זה החלטות מאוד קשות באמצע החיים".
קודם, עוד באותה השנה, בחודשי הקיץ והסתיו החיים התנהלו כמעט כרגיל, והמשפחה התגוררה בבית הקיץ צפונית מקופנהגן. הם נסעו לעבודה או לבית הספר יום-יום, וחשו תחושת ביטחון יחסי. יום אחד, אחותה הבכורה, לייה, נקראה להישאר בחדר המנהלת בבית הספר בזמן ההפסקה. בסוף היום, היא הלכה לאביה – ולא מצאה אותו. אמרו לה שהוא מסתתר אצל חברים. משם, שלחו אותה הביתה לארוז לה ולאחותה בילקוט בלבד, וללא האפשרות לקחת מזוודות, שמא יעורר חשד ברחוב. "היא ארזה את הדברים הכי חשובים, שזה השמלה המאוד יפה שלה. היא לגמרי שכחה תחתונים", בתיה מספרת בהומור אופייני.
הדירה של החברים הייתה קטנה מדי, אז אביה שהה בנפרד מהמשפחה אצל בחור צעיר שגר בקרבת מקום. באחד מן הימים, נשמעו דפיקות בדלת ששלחו את אביה להסתתר מיד מתחת למיטה. היה זה חייל נאצי שהחל לקרוא בקריאת: "הייל היטלר". הבחור הצעיר חזר על הקריאה מיד, והזמין אותו לחפש יהודים בביתו בביטחון. ובכך הצליח לגרום לו לעזוב.
בערב ה-6 באוקטובר, העוצר הכללי התחיל שעתיים מאוחר יותר, בשעה 22:00. בתיה ומשפחתה יצאו להפלגת הבריחה בספינת דייגים קטנה. האימהות והתינוקות הוחבאו למטה, והבוגרים היו על הסיפון. לפתע, החלו יריות על הספינה. אחותה לייה, בת 14 בלבד, הבחינה במים שמתחילים לזרום על הסיפון. "מכיוון והיא עברה מבחן הצלה במים בחטיבת הביניים, היא הייתה בטוחה שהיא יכולה לשמור על האבא, והאחות האמצעית יכלה לשמור על האמא, שמספיק חכמה להחזיק אותי מעל המים". למזלם, הם הספיקו לעבור את הגבול הימי, ולכן יכלה ספינה לצאת מהנמל הצבאי השבדי ולמשוך את ספינת הדייגים השוקעת אל חוף מבטחים. "שם החיילים אמרו: 'ברוכים הבאים לשבדיה'. זה מרגש אותי נורא שאני מספרת את זה".
כעבור שנה וחצי בשבדיה, בתיה ומשפחתה יכלו לחזור בבטחה לביתם בקופנהגן. "אני חושבת שהם עזרו לנו כי היינו דנים. הם הבינו שאלו יכלו להיות, כמו שאומרים, הג'ינג'ים או רוכבי האופניים. הפעם זה היה יהודים. ככה זה נתפס שם. כיבוש שלא הסכימו לו והתנגדו לו".
בגיל 19 בתיה התחתנה עם פינחס, ניצול דני בעצמו, והשניים עלו לישראל. בשנת 1964 התיישבו ברעננה, עיר קטנה שמנתה אז כעשרת אלפים תושבים, ולא כל הדרכים בה היו סלולות. בתיה גידלה במסירות ארבעה ילדים מקסימים, ומאז כבר התברכה ב-16 נכדים ובחמישה נינים.
לצד גידול הילדים, עבדה בתיה במהלך חייה בעבודות מזכירות כללית ורפואית שונות, וכן הקימה משרד לתרגומים בשפות שונות. אך את התשוקה האמתית שלה מצאה לאחר פרישתה לגמלאות. בתיה החלה לצייר, והיום היא חברה בפורום האמנים "מוזה" ברעננה. נוסף על כך, גילתה עניין בתחום המגדר, אותו הלכה ללמוד באופן אקדמי. היא השלימה תואר ראשון במגדר, ואחריו השלימה לימודי תואר שני במגדר ויהדות במכון שכטר.
במהלך השנים יצאו בתיה ובעלה לשליחויות בחו"ל, פעם באנגליה כשליחי עלייה ופעם נוספת בשליחות חינוכית בדנמרק. שניהם ממשיכים לשמור על החיבור למקורותיהם, וכיום הם עוסקים גם בתרגום לשפה הדנית וממנה. וכך, בזכות מבצע הצלה דני, היום בתיה היא תושבת רעננה גאה, סבתא ברוכת נכדים ואמנית בנשמה.