הגרר הראשון של קיראון

יחיאל חממי - אין אחד מוותיקי העיר שלא מכיר אותו. אם השם לא מוכר, אז בטח יכירו את "גרר קיראון", הגרר הראשון בעיר.
חנה ויחיאל עלו ארצה מתימן. חנה הגיעה עם משפחתה לקרית אונו בגיל שלוש לאחר שעזבו את מעברת פרדס כץ, ויחיאל הגיע עם משפחתו לעיר ממעברת עין שמר כשהיה בן שמונה. הם נפגשו כילדים בשכונה. פעם, לפני המצאת הטלפונים הניידים, היה זמן פנוי וכל החבר'ה היו נפגשים במגרש הכדורגל או בבריכת השחייה העירונית. בחגים, בעיקר ביום העצמאות, היה הופך מגרש הכדורגל לרחבת הופעות של שירים וריקודים והיה שמח, כמו שחנה אומרת.
יחיאל הנער היה שחקן כדורגל בבית"ר וגם פעיל בתנועת הנוער של בית"ר. הוא למד בבית הספר החקלאי בנחלת יהודה, ואחרי שעות הלימודים עבד בקטיף של עגבניות וכרוב בשטחים החקלאיים שבגני יהודה. ואיך אפשר שלא להזכיר את הסיפור על הכרוב ענק הממדים שיחיאל קטף בשדה. הוא הביא אותו לזקנת המעברה, שהכינה ממנו מטעמים לכל תושבי המעברה - שליקקו את האצבעות מהנאה.
אחרי שעות הלימודים יחיאל החרוץ עבד כמכונאי במוסך בתל אביב, שם התגלתה אהבתו הגדולה למכוניות. לכן ברור לכול למי היה הג'יפ הראשון בעיר, ומי היה מקפיץ יולדות לתל השומר מתי שרק צריך. אפילו באמצע הלילה, בשבתות ובחגים.
חנה הצעירה הלכה ללמוד הוראה ובגיל 20 התחתנה עם יחיאל. ארבע שנים לאחר חתונתם, פתח יחיאל את "גרר קיראון" שהיה הגרר הראשון בעיר ובסביבה. 40 שנה פעל הגרר בחילוץ מכוניות מכל פינות העיר והסביבה כולה. יחיאל נזכר בחיוך בפעם בה גָרָר מכונית אספנות מהמוזיאון, ומתמלא בגאווה על גרירת מטוס קל.
חנה עבדה כמזכירת העסק עד לסגירתו. היא הייתה בקשר עם כל המוסכים בסביבה וכולם היו מגיעים למשרד, שהיה ממוקם בבית בו הם מתגוררים מהיום שנישאו ועד היום. מדי פעם עבדה חנה כמורה מחליפה בבתי ספר בעיר ומחוצה לה, וגידלה את ארבעת ילדיהם. שהעסק נסגר היא עבדה בחברת הסעות של ילדים עם מוגבלויות. היום את זמנה הפנוי מחלקת חנה בין קריאת ספרים וסריגה. היא מרבה להתנדב ולעזור, בין אם בהכנת האוכל לאירועי שבת חתן או בהכנת סעודות לאבלים, והכול מהלב.
תקופת הצבא הייתה משמעותית בחייו של יחיאל. במלחמת ששת הימים הוא היה בפלוגה המסייעת של חטיבת הצנחנים. הוא נלחם ואף קיבל מדליה על הסיוע והתרומה בשחרור ירושלים. במלחמת יום כיפור נלחם בגבורה ואיבד את חברו הטוב במבצע נוקייב (מבצע סנונית) במוצבים הסוריים שברמת הגולן. גם על תרומתו בהצלת חיים במלחמת המפרץ הוא קיבל תעודת הוקרה.
יחיאל אהוב על כולם, תמיד התנדב לעזור ולהשכין שלום בין אנשים. עד היום כשהוא מגיע לקניון בעיר, אנשים ניגשים ונותנים חיבוק וטפיחה על השכם. אהבתו למכוניות נשארה אהבתו הגדולה, אך גם בבנייה ובשיפוץ הבית השקיע את מרצו. הוא בנה פרגולות ופינות חמד בבית ובחצר.
ביתם של חנה ויחיאל הוא בית פתוח לכולם. כמו שחנה אומרת: "בדיוק כמו ביתו של אברהם אבינו. כולם באים לכאן, מכרים וגם זרים. את כולם אנחנו מארחים מכל הלב".