מחול החיים של אתי

לרגע הרגשתי כמו דורותי שסופה מושכת אותה לארץ עוץ שכזאת. בכניסה לסטודיו ממתינה לי אתי פולישוק, שאת שמה פולטים בהברה אחת בלתי נפרדת. היא גם הקוסמת וגם המורה.

עוד מילדותה הספורט היה חלק מחייה, התעמלות קרקע בעיקר, ואפילו את אמנון פולישוק ז"ל, לימים בעלה, הכירה תוך כדי משחק מטקות בחוף הים. "האהבה הראשונה והאחרונה שלי", אומרת וזוקפת קומתה. לפתח תקווה היא הגיעה בעקבותיו ומאז נטעה שם שורשים. כשסיימה את לימודיה בתיכון הלכה ללמוד במכון וינגייט וקיבלה הכשרה של מורה לחינוך גופני. את ההכרה הראשונה ככוראוגרפיית קיבלה עם להקת העיר הייצוגית "בולרו" אותה הקימה, ואיתה נסעה להופיע בחו"ל בפני קהילות יהודיות. בשנת 1979, פתחה את הסטודיו הראשון. בצלאל אלוני ז"ל, גם פתח-תקוואי ומי שהיה בין היתר מפיק ומנהל אומנותי של עפרה חזה, קלט את מסירותה ועבודתה הקשה של אתי, ואחרי מופע אחד היא הפכה לבת בית בכל ההופעות והקדם אירוויזיונים.

קירותיו של הסטודיו שלה עמוסים בתמונות. אין תוכנית, פסטיגל או הצגה שפולישוק לא נכחה בהם. בכל מכתבי תודה יש משפט שחוזר על עצמו: 'איתנו לאורך כל הדרך'. היא שם כל הזמן עבור כולם. מנשיא מדינה ועד אחרוני השחקנים בערוץ הילדים, מתוכניות סאטירה ועד יחידות מסווגות בצבא, לכל מקום היא מגיעה. כל אותם השנים ליווה אותה אמנון, "הייתי מלכה", אומרת ומספרת איך דאג לכל דבר, ולא צריכה לספר כמה קשה לה. העיניים שלה מדברות לבד, "שלושת הבנים שלנו, הכלות והנכדים הם הדבר הכי חשוב לי בחיים, הם עוטפים אותי ללא הפסקה". ואני רק מנסה לדמיין איך אפשר לרוץ אחרי 'ספידי גונזלס' פולישוק, וכמה יכולת ואהבה צריכה להיות במי שעוטף אדם שעוטף כל כך הרבה אחרים.

עם אנרגיות בלתי נגמרות, היא לא יושבת לשנייה. "הריקוד הוא אני, הוא הבריאות שלי, ועד היום אני עוסקת בו", מסבירה. הרקדניות שלה גדלו ובגרו ואחריהן הגיעו גם דור שני שלישי ואפילו רביעי. "בראש ובראשונה אני מחנכת דרך המחול. הנימוסים, ההצלחה והתרבות זה מה שחשוב לי, לא אם ימשיכו לרקוד" , ובאחת השיחות של עוד תלמידת עבר היא שואלת אותה "מה הכי חשוב לי"?, והיא, כמו חיילת, עונה: "חינוך, לימודים ותרבות". וכך בהשתלמויות בחו"ל עם הרקדניות, היא הופכת למדריכת תיירים, אצה בין הצגה לרחוב כדי "להראות להן מה היא תרבות", אומרת. אי אפשר לפספס עד כמה התלמידות הן מרכז חייה, "הן החברות הכי טובות שלי" מספרת ומונה את הצלחותיהן "האחת מנתחת מוח, השנייה עורכת דין ממולחת, השלישית מפקדת בכירה היא עוד תהיה רמטכ"לית", והזיק בעיניה רק נהיה בוהק יותר. כשיוצאת בלרינה מתבגרת עם ברך כאובה היא עוצרת את השיחה, הולכת אחריה מציעה לה מסאז' וחיזוק, ובאסרטיביות אימהית מוסיפה "אל תשכחי לנוח ולשמור גם על הגוף וגם על הנפש". אני מבינה שאתי פולישוק היא הרבה מעבר למורה לריקוד, היא מורה לחיים. עוצמותיה גדולות הרבה יותר ממידתה הצנועה.

את הריאיון סיימנו בריקוד בשיתוף נכדתה, שהקפיץ לי כל נים והשתאות, ורק המטריה הייתה חסרה לי של אותה מחנכת פתח תקוואית. מי היה מאמין שמרי פופינס הישראלית היא בכלל מפתח תקווה, ומי צריך מטרייה כשיש בר והיפ הופ עכשווי ברקע, ושמש אחת בלונדינית, נטולת גיל, במכנסי ספורט מפזזת.