יוסי ג'והסי
המוכתר של שכונת שעריה
צילום: זיו ברק
כתיבה: אסתר בן-זימרא
הקמנו את ועד השכונה כדי לבנות את שעריה מחדש
יוסי ג'והסי
מבין המילים של יוסי ג'והסי קל לשמוע את רוחו הצעירה, חוש ההומור והמעשיות שמאפיינת אותו. מי שמאזין לפועלו של האיש הזה חווה את פתח תקוה מאחד הצדדים היותר מרתקים וצבעוניים שלה.
יוסי נולד בתימן בשנת 1937. כשהיה בן 12, בשנת 1949, עלתה משפחתו לארץ. העלייה הייתה רצופת קשיים: בתחילת המסע הגיעה המשפחה לצנעה שבתימן, שם נפטר אחד מבני המשפחה. קבורתו עיכבה את המסע ועבר זמן עד שהגיעו לעיר עדן. "בדרך היו כל מיני מאורעות, לקחו לנו דברים בכוח, דברי תורה, כל מה שהיה, סכינים של שחיטה...", מתאר יוסי בכאב. "בעדן עלינו על מטוס, במבצע 'כנפי נשרים' ההיסטורי", הוא מחייך. מיד עם בואה של המשפחה לארץ הם שוכנו במעברת אוהלים בראש העין, שם התגוררו, בתנאים קשים, במשך שנתיים. אחר כך התגלגלו אל כפר אוריה ב' למשך שלוש שנים, עד שהגיעו אל שכונת שעריה, שבקצה העיר פתח תקווה. את ילדותו מתאר יוסי בקצרה: "הדרך לא הייתה קלה". הוא היה הבן היחיד לאימו, שנפטרה עוד לפני שעלו לארץ. אביו התחתן בארץ בשנית ונולדו לו עוד ארבעה אחים. "סבתא שלי עזרה וטיפלה בי", מסכם יוסי סיפור מורכב של מתבגר אמיץ. כמו תמיד הוא מתמקד בצד האופטימי: "איך שלא יהיה, הצלחתי להגיע למקום שאני נמצא פה היום".
בשנת 1960 התחתן יוסי עם סילביה ע"ה, וגר כמובן בשעריה. "כשבאתי לגור בבית הזה הרחוב היה נראה אחרת: היה כביש צר, לא היה ביוב, לא מים, לא כלום", הוא משחזר. "ואז התחלנו להתארגן, כמה בחורים צעירים ואני ביניהם, והקמנו וועד שכונה". לוועד הייתה עבודה רבה: החברים כתבו מכתבים לעירייה וביקשו לבנות את שעריה מחדש: "כתבתי לראש העיר שאנחנו רוצים ביוב, כבישים, מים, פיתוח, מדרכות – את כל התשתיות".
העבודה של הועד תפסה תאוצה כשהחל יוסי לעבוד בעירייה. הוא עבד כפועל מן המניין, כשעיקר העבודה מתמקד בסלילת כבישים, מדרכות ופיתוח העיר. "עם השנים התקדמתי לתפקיד מנהל ועליתי בסולם הדרגות", הוא נזכר, "בסופו של דבר עבדתי שם 35 שנים". המאפיין העיקרי של עבודתו של יוסי הוא החריצות הרבה שלו והעובדה שלא דחה אף תפקיד שהוטל עליו. "מה שהיה צריך, עשיתי. הפקתי חגיגות, במות, פיתוח, כבישים, מדרכות. הכול".
במקביל יוסי נאבק להחזיר את התלמידים לבית הספר הקרוב ולהרים את קרנו. בהמשך הוביל את הקמת בית נוער בשכונה, שנקרא "הצריף", וממנו נסללה הדרך להקמת המתנ"ס. "עבדתי תחת חמישה ראשי ערים", הוא אומר ונהנה להיזכר בעבודה המשותפת: "הם אהבו אותי ממש, הם ידעו שאם הם אומרים לי משהו זה מתבצע מיד". לשאלה איך זה שאין "רחוב גוהאסי" בשכונה, הוא עונה לי בצניעות שאין צורך ושתקוותו היא שבבוא היום יישא המתנ"ס את שמו.
ליוסי ארבעה ילדים ושבעה נכדים, והוא נחשב למוכתר של שכונת שעריה. עיריית פתח תקווה אף העניקה לו את התואר יקיר העיר, אבל יותר מכל אפשר ללמוד על הקשר שלו לפתח תקווה מהמילים שלו עצמו: "לא חשבתי לעזוב אף פעם, עשיתי את תפקידי בנאמנות, באהבה". כי רק בכוח האהבה אפשר להתמיד בעשייה המדהימה הזאת לאורך זמן.