״גדלתי בכרכור ופה גידלתי את ילדיי"

שולה שובל לבית שתיל נולדה בכרכור ב־1932 להורים שעלו מפולין בשנות ה־20 של המאה הקודמת. אביה היה עובד בניין ובנה את בית הכנסת ״אחוזה״ ביישוב, ואימה הייתה עוזרת גננת. היא ואחיה התאום עודד נולדו בעפולה, ואחיהם הבכור יורם נולד בעין חרוד. כשעברו לכרכור, חיו חיים הרבה יותר פשוטים ובתנאים קשים, אך החזון היווה יעד ברור ומשותף שמתוכו נוצרה קהילתיות חזקה ובה כל אחד היה שמח בחלקו.

האחווה ההדדית משתקפת בבירור באחד הסיפורים שלה מימי ינקותה: "כשאמא שלי ילדה אותי ואת עודד והיניקה אותנו, הייתה לה חברה שגם לה נולדה תינוקת. כשהילדה של אותה חברה לא רצתה לינוק, היא עזרה לאימי איתנו והיניקה את אח שלי".

ילדותה נחלקה בין למידה בבית הספר לבין משחקים ברחוב בשעות אחר הצהריים. שולה חוותה את כל מה שנרשם בספרי ההיסטוריה: פרעות עם הערבים, אך גם יחסים טובים עימם כשבאו למכור את יבולם, מפגש עם החיילים הבריטים והאיבה כלפיהם, וגם השמחה שבחגיגות העצמאות.

כשהיה בן 48 נפטר אביה ממחלת לב, ואימה נותרה לגדל את שלושת הילדים לבדה.
שולה למדה בבית ספר 'עמל' בחדרה, בית ספר מקצועי שבו למדה תפירה. ליום חתונתה עם דוביק בשנת 1955, היא תפרה לעצמה את שמלת הכלה.

בסיום התיכון התגייסה לחיל הים ושירתה כפקידת מילואים בנמל ביפו. היא זוכרת את המדים הלבנים שלבשה ואת הדיסקית שענדה ובה נחרט מספרה האישי בדפיקות פטיש. אחיה האהוב, התאום שאיתו חלקה את רחם אימה, היה טייס ולמרבה הצער נלקח בטרם עת כשנהרג במהלך טיסת אימונים שגרתית. שולה מתארת את אירוע נפילתו כאירוע המשמעותי בחייה. כעת נותרו רק היא, אחיה הגדול ואימה. לימים השניים טיפלו באימם המזדקנת באהבה ובחמלה.

בהמשך, ולאחר חתונתה עם דוביק, היא חיפשה עבודה וכך מצאה את דרכה בתור ספרנית בבית הספר החקלאי במשך 25 שנה. הם בנו את ביתם בכרכור, המקום בו גדלה, ושם גידלה את ארבעת ילדיהם, להם נוספו גם 13 נכדים. ״משפחה היא טעם החיים״, היא אומרת. גם לאחר שפרשה לגימלאות, שולה המשיכה להתנדב כעשר שנים בבית הספר, ועד היום היא ממשיכה לעטוף ספרים וכמובן, ליהנות מחיק הנכדים. את הסיפור שלה שולה מספרת ומעבירה הלאה לדורות הבאים, וכך היא מקווה שיישמר הזיכרון מהאופן שבו התנהלו החיים לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות.