״בשבילנו יום הניצחון הוא יום חג״

אינה נולדה בשנת 1937 בלנינגרד למציאות קשה בצל מלחמת העולם השנייה. אביה ניקולאי התגייס לצבא מיד עם פרוץ המלחמה, ואילו אינה ואימה, ורה, יחד עם בנות דודתה, נאלצו להעתיק את מגוריהן.
בהיותה בת שנה, הועברה משפחתה למקום מבטחים דרך אגם ״לאדיש״. הזיכרונות הקשים לא עוזבים אותה עד היום: הפחד שליווה אותה בכל פעם שהלכה או חזרה מגן הילדים, מחזות האימה של מלחמה עקובה מדם, גופות ברחובות ובתים שעולים באש, שהייה במקלטים וחוסר אונים משווע. בהמשך הגיעו לקווקז, שם נשארו עד 1945. ביום הניצחון על גרמניה הנאצית קיבלו אישור לחזור ללנינגרד, ואינה התחילה ללמוד בכיתה ב'. "לא אשכח לעולם את הרגע בו שמענו ברדיו על הניצחון. בשבילנו זה יום חג עד היום,״ היא אומרת.
המציאות המורכבת שבה גדלה לא הכניעה את אינה הלוחמת. היא למדה הנדסה באוניברסיטה ושם הכירה את בעלה ולשניים נולד בן, בוריס. אינה פיתחה קריירה בתחום ההנדסה ובעלה והיא עבדו בלנינגרד במקומות מסווגים. המסע לארץ המתין עד הפנסיה של שניהם. בשנת 1998 עלו בעקבות בוריס בנם שעלה עוד קודם. בשנת 2009 הגיעו לבסוף לפרדס חנה.
הניצחון האמיתי של אינה הוא התושייה, המשפחה והחיים שבנתה לצד השבר. אינה חברה ב״מועדון הוטרנים״ בפרדס חנה, בו לקחה חלק פעיל במזכירות, בארגון ערבי הווי, ובוועדה הנשית של הקבוצה. היא אישה אומנותית, שוחרת ציור ופיסול, שאוהבת לטייל, לראות וללמוד דברים חדשים, ובעיקר היא אוהבת לחיות כל רגע ולחוות את החיים במלואם. היש ניצחון גדול מזה?