זאידה סאבא
שושנת הרוחות
כתיבה: נסר סאבא
צילום: נסר סאבא
זאידה סאבא (אום מהנא) נולדה בשנת 1947 בעוספיא לקאסם וג'מילה פרו, משפחה פשוטת יום. אמא שלה, ג'מילה, הגיעה לעוספיא בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים מהכפר חדר שבמורדות החרמון הסורי, כדי לעזור לאחים שלה בפרנסתם ומאז נטעה כאן שורשים.
זאידה הפסיקה ללמוד בגיל 12 והקדישה את זמנה לעזור בעבודות הבית, כפי שהיה נהוג באותה עת. בגיל 16 נישאה לחאלד, שהיה אז בחור צעיר שעיקר עיסוקו היה בחקלאות, ויחד הקימו משפחה. במהלך השנים נולדו להם שתי בנות וארבעה בנים, ביניהם אני. בשנת 2001, בתוך תקופה קצרה שכלה המשפחה שניים מבניה: מהנא בן 36 נפטר ממחלת הסרטן ושלושה חודשים אחריו נפל עלם, קצין במשמר הגבול, בעת מילוי תפקידו.
האירועים האלו השאירו חותם כבד על המשפחה. מתוך הכאב העצום הזה, זאידה, שהיא אישה דתיה, טיפחה את עיקרונות הדת הדרוזית והפכה אותם לפילוסופיה להתמודדות עם השכול. היא הבינה שההשלמה עם האובדן הנורא, הן רגשית והן שכלית, תהווה יסוד לחיים יותר טובים עבור המשפחה. היא הבינה שהיא צריכה להיות האמא שתכיל את כל המשפחה, לרבות היתומות שהשאיר בנה.
עם השנים זאידה הפכה לסמל של השלמה עם הגורל. היא כואבת את כאב השכול אך מקדשת את החיים. בימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל היא מעולם לא עלתה לקבר של בנה. במקום זאת היא נוהגת להכין ארוחה חגיגית לכל החברים והשוטרים ששירתו עם בנה עלם, ומזמינה אותם לביתה. האירוע שמתרחש כבר 19 שנים הפך למסורת.
זאידה מקפידה לבקר כל משפחה שכולה בכפרים הדרוזים, בפרט משפחות שאיבדו את בניהם הצעירים. היא משתפת אותם בחוויות שלה מהאובדן שחוותה ומנסיונה האישי על הדרך בה אפשר להמשיך לחיות. היא רואה בכך שליחות אישית ותרומתה החברתית במעשיה אלו לחיזוק המשפחות הכואבות, לא תסולא בפז. אם לא די בכך, הרי שבעשור האחרון זאידה שותפה להקמת מעדון לאימהות שכולות בכפר שבו הן מקפידות להיפגש פעם בשבוע לצורך תמיכה אחת בשניה ולצורך הרצאות חוגים וטיולים יחדיו.
היום היא סבתא לשמונה נכדות וחמישה נכדים שנהנים מאורה. אני נוהג לקרוא לה "שושנת הרוחות", מכיוון שבעיני היא אישה העומדת במרכז החיים ומקרינה מאורה לכל הכיוונים. במעשיה היא מהווה השראה עבורי ולרבים אחרים על משמעות גלגל החיים ועל בחירתה להיות חזקה למען כל מי שנשאר מאחור.
"זאידה הפכה לסמל של השלמה עם הגורל. היא כואבת את כאב השכול אך מקדשת את החיים".