צריף קטן, שמחה גדולה

דינה סרור נולדה בשנת 1942 בטריפולי, לוב, להוריה חואטו וליזה. היא גדלה בבית שומר מסורת, והוריה השתוקקו לעלות ארצה. ״כשאבא השיג סוף סוף אישורי עלייה, הוא רץ הביתה מאושר וצוחק, כאילו שמישהו דגדג אותו״, נזכרת דינה.

בשנת 1951 עלו ההורים יחד עם שישה מילדיהם על אונייה ארצה. דינה הייתה בת תשע ומראה הים הגדול הפליא אותה. חלק גדול מהמבוגרים העביר את ההפלגה בבטן האונייה, והילדים היו חופשיים לעלות על הסיפון ולהשקיף אל האופק. אחרי ארבעה ימים בים ירדו העולים בנמל חיפה. את ההתרגשות הגדולה קטעה בגסות קבלת פנים עגומה: ״ירדנו מהאונייה לבושים ומצוחצחים, הגענו לארץ הקודש, ועוד לפני שעשינו צעד אחד על האדמה ריססו אותנו בדידיטי. בשבילי זה היה רגע עצוב שהולך איתי עד היום״.

המשפחה הגיעה לבית עולים ומשם לאוהלים באשקלון. דינה זוכרת חורף קר ומושלג, ואת אבא שלה תוקע יתדות בכל לילה כדי למנוע מהאוהל לעוף ברוח. בהמשך עברה המשפחה לצריף באשקלון. ״היינו שישה ילדים עם שני ההורים בצריף, עם דלי ששימש כשירותים. אבא עבד במאפייה מיומו הראשון בארץ ועד יומו האחרון, אז תמיד היה לחם על השולחן. אבל גם אם היה כסף ביד, לא היה מה לקנות כי היה צנע. בתור ילדה לא הרגשתי את הקשיים כי ראיתי שאבא שלי מאושר. אמא שלי הייתה אישה מופנמת, ואבא היה ההפך המוחלט, תמיד היה צוחק ונהנה מהחיים״.

את מוצאי השבת האחרונים עם אביה בילתה המשפחה באושר גדול, מבלי לדעת שאלה ימיו האחרונים. ״צחקנו, שתינו ונהנינו, ואבא היה כולו זוהר במיוחד. ביום ראשון בבוקר הוא עוד הלך לעבודה, אבל לא חזר משם״.

בשנת 1963 הכירה דינה את בעלה אליעזר ז״ל, וכעבור שנה התחתנו השניים ועברו לאור יהודה. יש להם חמישה ילדים ו־16 נכדים. ״אני מאוד אוהבת את אור יהודה, עברתי שלוש פעמים דירה ולא הסכמתי לצאת מהעיר״, מספרת. היא אוהבת להעביר את זמנה במרכז יום באור יהודה, שם היא פוגשת חברות ומתעסקת במלאכה ופעילויות שונות. באופן סמלי, אנחנו נפגשים להצטלם ביום האישה. בעודה אוחזת בבלון אדום שחילקו לכל אישה במרכז, נדמה כי מי שכל חייה למדה לשמוח במה שיש, מזכירה גם לנו את מה שבאמת חשוב. לדור הצעיר חשוב לה לומר: ״אני רואה את הנוער שלנו בארץ, ילדים טובים ומתוקים אחד אחד, אני אוהבת אותם, וגם את החיילים שלנו. אבל דבר אחד כואב לי וזה האלימות. הייתי רוצה לומר להם להיות יותר סובלניים זה לזה״.