מארג חייה של ג'ורג'יה

כאשר ג'ורג'יה גיס עלתה מעירק לישראל בשנת 1951 כשהיא כבר בהיריון מתקדם, וניצלה מהתרסקות המטוס שהביא אותם ארצה, היא הבינה: "שהחיים חשובים יותר מהכל". במטוס העלו 20 איש יותר מהמותר וכשהנוסעים התבקשו לוותר על המטען איתו הגיעו, היא ובעלה לא חשבו פעמיים. "זרקנו את שתי המזוודות שהכילו את כל עולמינו עלי אדמות, למרות שידעתי שאפילו תחתונים לא יהיו לנו כשנגיע לארץ. אבל החיים יותר חשובים מתחתונים וגופיות וכך ברוך השם נחתנו בשלום", היא מספרת. היא נאחזה בחיים ברגע הזה, וגם ברגעים קשים אחרים שליוו את חייה מאז. בין אם זה בהסתגלות לחיים בצריף רעוע במדינה אליה הגיעה או כשאיבדה את בנה.
היא נישאה בגיל 12 בתקופה בה היה הדבר מקובל. בישראל מצאה את עצמה גרה באוהל קטן בבאר שבע. "הרגשתי בודדה בארץ שחלמנו עליה אך הייתה זרה ואהובה באותו זמן. לאחר תקופה קשה החלטתי לעבור עם בעלי ושני ילדינו , לאור יהודה שבה גרה אחותי. 10 שנים גרנו באוהל, ולאחר שנולדו כבר חמישה ילדים, סוף סוף קיבלנו מהעירייה צריף בגודל 50 מטר בסקיה ב'. הילדים ישנו על הרצפה גם בקיץ וגם בחורף", היא נזכרת.
"רציתי להתפרנס בכבוד, וביקשנו הלוואה מהשכן שלנו, יצחק, כדי לרכוש מכונת תפירה חדשה ונוצצת של חברת זינגר כמובן. נתתי לו כמשכון את כל השמיכות הטובות שהיו לנו בבית, מפני שהשמיכות הן הדבר בעל הערך היחיד שהיה לנו אז. 'ובמה נתכסה בקור?', לא נורא, נסתדר, השם גדול, כך האמנו. כשהגענו לחנות התבשרנו שהכסף לא מספיק. התחננו בפני המוכר שימכור לנו אותה בסכום שעמד לרשותנו, והנס אכן קרה, המוכר היתרצה, והגענו עם המכונה לצריפון הקטן שלנו. כששאל אותי בעלי, 'מה תתפרי? הרי לאנשים אין כסף, ובטח הם לא יוכלו לשלם על בגדים יפים שתתפרי', לא הייתי צריכה לחשוב הרבה. עניתי שאתפור תחתונים, שהרי זה לא יקר ואנשים זקוקים להם. למחרת , הביאה לי שכנה סדין גדול, שממנו תפרתי תחתונים וגופיות לכל השכונה. כך התחלתי לתפור לכל השכנים, אבל לחיילים הייתי תופרת בחינם ובאהבה".
על הנס והטובה שהפגין כלפיה השכן יצחק, החזירה ג'ורג'יה לקהילה בה חייה. כך גם בערב החתונה של בתה, כשהגיע חייל עם בקשה לתיקון המדים, היא פתחה את מכונת התפירה ותיקנה לפי בקשתו. "לא היה לי לב לשלוח את החייל עם מדים לא מתאימים", היא מסבירה. "כשהתייתמו השכנים שלנו מאמם, שישה ילדים יתומים, הם ידעו שאוכל חם מחכה להם כל יום אצלנו על השולחן, ובשבת הם קיבלו סירים מבושלים מכל טוב אליהם הביתה, והבית שלי היה פתוח תמיד לכולם. כולם ידעו שאצל ג'ורג'יה הלב והיד תמיד פתוחים. ממה שיש וממה שאין כולם התחלקו".
ואז, יום אחד נפטר השכן יצחק, אשר בזכותו רכשה את מכונת התפירה. "כשנולד ילדי השישי, בן זקוניי, רציתי באיזושהי דרך להחזיר טובה ליצחק על שהאמין בי, וקראתי לבני יצחק. לדאבון ליבי, הוא נפל במלחמת לבנון הראשונה". המיקום שבחרה לפגישתנו: חדר ההנצחה של בנה, עומד כניגוד חד לאישה שעומדת מולי, צעירה בנפשה ומלאה בשמחת חיים. אלו הם חייה, שמורכבים מפיסות התפורות זו לזו, מכסות על כאביי חייה בזכות אמונתה הרבה. וזהו גם המסר שלה לדור הצעיר: "קודם כל שכולם יהיו בריאים" היא אומרת, בעודה מרימה ידיים לשמיים. "ושאלוקים ישמור את כולם, ושכולם יעזרו אחד לשני, ותאהבו אחד את השני. עברתי ייסורים רבים בחיי. גידלתי את ילדיי ושלחתי את כולם לצבא, כי אני אוהבת את מדינת ישראל. תאהבו אותה גם אתם. והייתי מבקשת גם שתעריכו את האנשים המבוגרים, גם אם אתם לא יודעים או זוכרים - הם נתנו את חייהם בשבילכם". על נשים כמוה אומרים - אשת חיל מי ימצא !