ילדות במחתרת

מרים שמאי נולדה בשנת 1935 בבצרה, עיראק. היא הילדה החמישית מבין שבעת ילדיהם של ישראל ונעימה סופר. אחיה ואחיותיה היו פעילים בתנועות ובמחתרת הציונית, והמשפחה אף הסתירה סליק בביתה. בשנת 1947 אמה הסכימה לארח בביתם את שלמה הלל – לימים ח״כ, יו״ר הכנסת ושר המשטרה – שנשלח לעיראק במסגרת מבצע ׳מייקלברג׳, וארגן משם לראשונה העפלה אווירית של 50 יהודים. ״הלל התאכסן אצלנו במשך שהותו בבצרה. הוא לא היה יכול לצאת במשך היום כדי שלא יתפסו אותו, אז היינו יושבים איתו הרבה ושמענו ממנו על החיים בארץ ובקיבוץ״.

בשנת 1948 מרים עמדה להירשם לחטיבת הביניים, אך לא רשמו אותה בגלל יהדותה. במקביל, אחיה נתפס על ידי השלטונות ונשלח לבית הסוהר. הוריה היו עסוקים בעבודותיהם, מרים מצאה עצמה בודדה בבית ללא מעש, ועד מהרה הוחלט לשלוח אותה במחתרת לקיבוץ בארץ. ״שלחו אותי דרך פרס, אמרו שתוך כמה ימים יבואו מטוסים לקחת אותנו, ובינתיים שהינו במחנה שהיה בבית קברות יהודי בטהרן. הימים הפכו לשבועות וחודשים, ורק אחרי כחצי שנה הגענו לארץ״. מרים הגיעה לקיבוץ גליל ים עם קבוצה של ילדים, שם למדו ועבדו.

״עליתי לבד בגיל 12, ולא הכרתי אף אחד. עברו שנים עד שראיתי שוב את המשפחה״. הוריה המתינו לשחרור אחיה מבית הסוהר לפני שעלו לארץ ב־1952, בטיסה האחרונה מבצרה. הם הובאו למעברת סאקיה ב, ואחרי תקופה קצרה עברו לדירה בסלמה ג. יתר אחיה ואחיותיה עלו גם הם, חלקם בדרכים לא דרכים, אבל כל אחד שוכן במקום אחר בארץ, ובשנים אלה התקשתה המשפחה להתראות.

מרים התגייסה לצבא ושירתה בנצרת בממשל צבאי. בשנת 1958 התחתנה עם ניסים שמאי ז״ל ונולדו להם שלושה ילדים - שתי בנות ובן. לפני כשנה נפטר בעלה ומעט אחריו נפטר בנה ממחלה קשה, בצל האובדן היא מספרת: ״שניהם תרמו הרבה למדינה. אני וניסים גרנו בהתחלה בגדרה שם עבד בהסתדרות. בעקבות פגישה שלו עם מרדכי בן פורת, עברנו לאור יהודה בסוף שנות ה־60. ניסים הקים יחד עם בן פורת את ההסתדרות באור יהודה, הוא היה מזכיר מועצת הפועלים במשך 35 שנים, וקיבל את התואר יקיר העיר ואזרחות כבוד מעיריית אור יהודה", היא מספרת. בזמן שעבד סביב השעון, טיפלה מרים בילדיהם ובמקביל הייתה מתנדבת במסגרות שונות כשהתאפשר לה. על פועלה גם קיבלה עיטור אשת חיל בשנות ה-70' אותה עד היום היא שומרת בביתה. "אני מאמינה בנתינה למען הזולת ופועלת לפי אמונתי", היא מספרת.

למרים יש שבעה נכדים, ״שישה בנים ונסיכה אחת״, היא מספרת, וחשוב לה לומר לדור הצעיר: ״זו המדינה שלנו, ואין לנו מדינה אחרת. חייבים לעזור ולתרום, לכלל האוכלוסייה ולמבוגרים בפרט״.