"כשהגענו הנה הכל היה שממה"

"אמי ואבי הם היחידים ממשפחתם שהצליחו לברוח מתלאות המלחמה ולהינצל מהשואה", כך מספר שי שייקביץ. הוא נולד ב-25 לספטמבר בשנת 1947 בפולין, אליה חזרו הוריו לאחר תום המלחמה. אז גם גילו שדבר לא נשאר מביתם ומשפחתם. בשנות ה-50' החליטו לעלות לארץ עם שי ואחותו הבכורה שנולדה במהלך המלחמה תוך כדי מנוסה. ״הגענו באוניה עם ניצולי שואה רבים אחרים לחיפה ודי מהר הגענו לאור יהודה״, הוא מספר. ״ההורים שלי רכשו בית עם מגרש באור יהודה, ועודדו אותם להפיק ערך מהאדמה. הם הקימו את משק העזר שלהם כשהכל היה רק קוצים וחול. לא היו חשמל, תאורה, שירותים ולא מים. כדי להשיג מים, הינו הולכים לבסיס תל השומר עם ג׳ריקן או סיר. בחצר היה לנו לול גדול שהיה פעיל במשך שנים, כמעט כל אור יהודה הגיעו לקנות מהם עופות וביצים. בנוסף הם שתלו עצי פרי למיניהם, שזיפים, אגסים ותפוחים ובעונה העצים שהניבו ואנשים באו לקנות", נזכר שי. "היו מגיעים אלינו עיראקיים, טריפוליטאים או טורקים שלא דיברו באותה שפה, כי אנחנו הינו המשפחה היחידה האשכנזית במקום. היה קצר של תקשורת בין מי שבא לקנות ביצים לבין אבא ואמא. אם היו רואים את זה מהצד היה אפשר להתפקע מצחוק, אבל כולם הסתדרו בסופו של דבר״, שי מוסיף. "בנוסף קו חלוקת הנפט הראשון של הסוכנות באזור היה של אבי, וככה ההורים שלי התפרנסו בכבוד".
מילדותו הוא זוכר רגעים טובים רבים. "בין אם היינו בבית הספר או במגרש המשחקים, תמיד היינו יחפים. לא היו חסרות נעליים אלא הינו מגיעים מבית ספר ודבר ראשון זורקים את הנעלים כי היה חול. מול הבית שלנו יש אזור שהיה מגרש משחקים המרכזי שלנו, ובו רק חול. אלו היו ימים טובים".
שי החל ללמוד בעיר בסעדיה גאון עד כיתה ד׳, אז עבר ליד אליהו. "הייתי נוסע כל יום לשם ובתיכון חזרתי לאור יהודה כשפתחו בית ספר תיכון מקצועי ושם למדתי במגמת חרטות ומסגרות. בית הספר עמד פעם על המגרש שהוא כיום בריכה״, הוא משתף. ״בכיתה י״א התקבלתי לטכני. התגייסתי לצבא ולמדתי מכונאות מטוסים בחיל האוויר. בהמשך עברתי לקורס חובשים בבה״ד 10 ונהגתי באמבולנס".
בשנת 1969 שי השתחרר משירותו הצבאי, וחזר לגור באור יהודה. הוא התקבל לעבוד בתל השומר כאזרח עובד צה״ל, והתגלגל לעבוד באגד. בהמשך פתח עסק עצמאי של אולם תצוגה לקרמיקה. הוא נישא לתקווה ואת ביתם בנו באור יהודה, שם מקיפה אותם משפחתם כיום: "כילד לא הייתה לי משפחה למעט אבא ואמא שלי, וכאן בעיר הרבה אנשים הגיעו מעיראק וטריפולי כמשפחות גרעיניות מלאות. כשהיינו רוצים להיפגש אחר הצהרים, וחבר היה מספר על הדודה והסבתא שהוא ביקר אצלה, אצלי זה לא היה קיים. זה חרה לי הרבה זמן. והנה היום, זכיתי לבנות על המגרש של הוריי בתים לילדים שלי ואני שמח שנכדיי קרובים אליי". לדור העתיד יש לו מסר ברור: ״כשהגענו הנה הכל היה שממה. בעיני חשוב לפתח את הסביבה שלנו, להכות שורשים בארץ, ולא לנדוד. הקשיים שחווינו פעם הם דבר שהצעירים לא יבינו״.