שבט לוי

"אני לא יודעת מה שנת הלידה שלי, אני רק יודעת שנולדתי בערב פסח בבגדד שבעירק", כך מספרת לי רוחמה לוי. במקרה או שלא היא נולדה בחג של יציאה מעבדות לחירות, מקושי להצלחה - וכך היו חייה. אמה נפטרה כשהייתה ילדה והיא נכנסה לנעליה ודאגה לאחיה הבכור. בשנת 1951 עלתה לישראל כשהיא כבר אם צעירה לבנה הפעוט מרדכי. אחריו תוליד את יוסף, יעקב ומלכה. עקב אירוע מוחי שעברה זיכרונה מתעתע בה אך ישנם פרטים שעולים מתהום הזיכרונות. "התחתנתי בחנוכה וכל חיי דאגתי לפרנסת המשפחה בעבודות משק בית. החיים היו קשים אבל המשכתי כל יום ביומו", היא מספרת. בארץ הייתה זו תקופת הצנע ותחילה הגיעו למעברה שם גרו שנה באוהל ממנו עברו לצריף פח. "הגגון עף מהרוח בחורף. היינו מביאים מים בדליים ועומדים בתור בשביל ירקות שהגיעו. עד שהגיע תורי כבר כמעט לא נשאר דבר", היא נזכרת. מהמעברה עברה לנווה שאנן שם גרה 9 שנים ולנשר הגיעה בעקבות אחותה. "התפנתה דירה בקומה מעל אחותי וקנינו את שתי הדירות בעשרת אלפים לירות. דירה אחת מכרנו ואת השנייה שיפצנו ועד היום אני גרה בה". החיים בנשר, אז עוד מועצה קטנה וכפרית היו צנועים. "כולנו היינו משפחה אחת", היא נזכרת. "הדלתות היו פתוחות ונשארו פתוחות עד היום. אחת הייתה באה ולוקחת קמח, השני היה לוקח חלב. כל בוקר עגלת הקרח הייתה עוברת בשכונה, מוכר הנפט היה עובר ברחוב והחלבן היה מביא בקבוקי חלב למפתן הדלת. זו הייתה נשר". חייה של רוחמה פרושים על קירות ביתה הצנוע. תמונות של הילדים, הנכדים והנינים מוסיפים צחוק וצבע לקירות. עם חלוף השנים משפחת לוי הפכה לשבט לוי. מול ביתה גר בנה, ובמעלה הגבעה גר הנכד שלה רועי, שהוא בעצמו כבר אב לילדים. רוחמה שכל חייה עבדה עבודות קשות יום, היא כיום הסבתא הגאה של ראש עיריית נשר, רועי לוי. "אני אוהבת את כל נכדיי וברועי אני גאה מאוד. הוא משקיע ובונה את נשר, שהתקדמה מאוד מהעיר שאני הכרתי כשבאתי הנה לראשונה". המבט בעיניהם הצלולות זהה הוא, ובעוד מעיניה משתקף ניסיון חייה, בעיניו משתקפת התקווה והאופטימיות לבניית עתיד טוב יותר בעיר בה נולד. "ילדיי הם כבר דור חמישי בנשר שכן סבתא-רבא שלי, אמו של סבי, גרה בנשר", מספר רועי. החיבור שלו לנשר הוא שורשי ועמוק. "כל ילדותי שיחקתי בבית של סבתא רוחמה. אחרי בית הספר תמיד הגענו אליה לאכול את האוכל שלה, לשחק ולנוח. זה היה בית פתוח", הוא נזכר. גם היום, ידיה חרושות הקמטים עסוקות בלבשל מטעמים לשבת. במטבחה החם היא מעלה סירים של תבשילים וגילה, שככל הנראה נושק ל-90, לא מהווה מעצור עבורה. רוחמה רגילה לחיים של עבודה והיא עוד לא מוכנה לנוח. "אני מסתפקת במה שיש לי. טוב לי. אני חיה, אני מאושרת ותודה לאל יש לי ילדים, נכדים ונינים יפיפיים. מה אני צריכה יותר מזה?".