נולדתי ב־1961 וגדלתי כל חיי במטולה. אני דור שלישי שניהל את מלון ארזים, מלון מיתולוגי שאירח לאורך השנים ראשי ממשלות, נשיאים ומקבלי החלטות.

בבוקר השביעי באוקטובר הייתי בבית הכנסת במטולה. בעלי היה אמור להיות חתן בראשית באותו יום, והלכתי לשמוח איתו בשמחתו.

הימים הראשונים היו מורכבים מאוד. בעלי היה חולה במחלה קשה ונע בכיסא גלגלים.

הרגע שנחרט בי במיוחד הוא הלילה שבו הודיעו לי שהבית שלי נפגע. בתקופה ההיא התגלגלתי, בעיקר מכוח האינרציה של הצורך לתפקד ולטפל. בזמן הפינוי גרנו במשך שנה וחצי בחדר במלון, אותו חדר שבו נפטר בעלי. הבית שאיבדתי החזיק בתוכו זיכרונות של שלושה דורות ממלון ארזים. מהקומה העליונה לא נותר דבר, הכול נשרף. הקומה התחתונה נפגעה בצורה קשה, הרס וחורבן, וגם שם לא נותר דבר.

הכניסה חזרה הביתה, לבית האחרון במדינה, אחרי כמעט שלוש שנים, אינה עוד "מעבר דירה". זו לא הייתה פעולה טכנית של שיפוץ ובנייה, אלא נקודת ציון עצומה שטמנה בתוכה את כל מגוון הרגשות: גאווה עצומה, התרגשות, ולצדן געגוע חריף ונוכחות חזקה של ההיעדר. תחושה של התרגשות לצד עצב, ערבוב של דמעות וגאווה.

הקירות, הצבע שנבחר, הריצוף, כל האלמנטים הם פרי בחירות קשות שנעשו בצל זיכרונות, ועכשיו הם מעניקים לי מעטפת חדשה, בטוחה ומגוננת. הזיכרון, האהבה והשנים המשותפות הם חלק בלתי נפרד ממי שאני, ולכן נכנסים בטבעיות אל בין הקירות החדשים. הבית הזה קם מתוך כל מה שכבר בניתי ואיבדתי בחיי, והוא נושא עימו שורשים עמוקים. אני מייחלת שיהיה זה בית של שקט, של נחמה, של ביטחון ושל שלווה.

מאז שהמלון נמכר, אני לא ממש מרגישה שאני חיה כאן. המלון היה מרכז החיים שלי, ולא רק שלי, אלא של כל ותיקי מטולה. במוצאי יום כיפור השולחנות שלנו היו מלאים מקצה לקצה, עם חיילים, עם חברים, עם כל מי שהיה צריך מקום. עכשיו הכול השתנה. עדיין אין לי את הפניות הנפשית והרגשית לחזור לקהילה, אבל אני מקווה שזה יגיע.