שמי נטע בן חיים. נולדתי בקריית שמונה בשנת 1961, נשואה לשלום ואמא לשלושה בנים- אורי, זיו ושחר. בשנת 1998 עברנו למטולה, המושבה שהפכה לביתנו ולמקום שבו גידלנו בגאווה את שלושת בנינו. במשך 23 שנים זכיתי להיות גננת בגן "אלון " במטולה. חינכתי דורות של ילדים על ברכי אהבת הארץ, הקהילה והחיבור לאדמה הזו.

לאחר שיצאתי לפנסיה הצטרפתי לעסק המשפחתי - "דב מוטורס", המוסך המיתולוגי שהקימו הוריי לפני למעלה מחמישה עשורים, מפעל חיים של ממש, שבו אני עובדת עד היום יחד עם בעלי ואחיי.

עם פרוץ המלחמה החיים שלנו אותם שורשים נגדעו באחת, פונינו מהמושבה האהובה למלון בטבריה, פתאום חיים שלמים נדחסו לתוך חדר מלון אחד. הבנו מיד שהחיים לא יכולים לעצור.
בכל בוקר, למרות הסכנה והאזעקות, בכל בוקר נסענו לקריית שמונה לעבוד במוסך. בזמן שרבים היו רחוקים, אנחנו נשארנו שם כדי לטפל ברכבים צבאיים, ברכבי כוחות הביטחון וברכבים של התושבים המעטים שנשארו באזור. מצאתי את עצמי מנהלת את העסק המשפחתי יחד עם אחי תחת אש, כשחלק מהצוות מפונה.

אמא שלי בת 87 היום גם פונתה לבית מלון לידנו, דאגנו לה, ביקרנו אותה, עזרנו לה בכל צרכיה והיינו לה למשענת.

כשאורה, שריכזה את פעילות התרבות של תושבי מטולה במלון, נסעה לחו"ל לתקופה ממושכת, חיפשו מתנדבים שייכנסו לנעליה. פנו אליי, לא היססתי והסכמתי מיד. הכלל שלי בחיים הוא פשוט: אם אני יכולה לעזור - אני עוזרת.
אחרי יום עבודה, חזרתי למלון בשעות הצהריים ומתמסרת לפעילות התרבות. היינו צוות של ארבעה אנשים, ואני ריכזתי את הקשר עם המרצים, האומנים והפעילויות. זה היה תחום שלא הכרתי קודם, הוא מילא לי את שאר היום בעשייה, תוכן ובמשמעות.

לא היה פשוט לשלב הכול יחד. במלון התגוררנו בחדר אחד, וכדי לנהל שיחות טלפון ,לתאם ולעבוד בשקט, הייתי נכנסת למקלחת, יושבת על השירותים ,סוגרת את הדלת ומשם ממשיכה לתאם, להזמין ולארגן. אלה היו ימים עמוסים מאוד, אבל לא הרגשתי שאני "מקריבה" מעצמי. להפך. הרגשתי שאני מקבלת.

לאורך התקופה פגשתי אנשים שלא הכרתי קודם, שמעתי סיפורים, יצרתי קשרים חדשים וגיליתי עולמות שלא הכרתי. אחד המפגשים שנחרטו בליבי במיוחד היה הרצאה של אדם על הרצף האוטיסטי שהגיע במיוחד מדרום הארץ. בתוך כל המציאות המורכבת של אותם ימים, המפגש האנושי הזה היה יוצא דופן ומרגש באופן עמוק.
במקביל השתתפתי בקורס "לצידך" ליווי נשים חולות בסרטן השד והתנדבתי בעמותה הקרובה מאוד לליבי. לאחר שבעבר חליתי בסרטן השד והחלמתי, אני מלווה נשים המתמודדות עם המחלה ומאז המלחמה אני מלווה דרך עמותה "אחת מתשע". מתוך הבנה ומהניסיון האישי שלי, אני יכולה לתמוך ,לעזור ולהיות מגדלור של תקווה עבור אחרות.
"החיים לא נמדדים במה שאתה מקבל, אלא במי שאתה נוגע בו."

התקופה הזו בחנה את גבולות החוסן שלי, בראש ובראשונה כאמא לשלושת בניי. הם שירתו במהלך המלחמה במקביל, אחד בשירות סדיר ושניים במילואים וחלקם נלחמו. הם היו מפוזרים בחזיתות שונות, ולמעשה, לא היה להם בית לחזור אליו ברגעים של הפוגה. הדאגה מילאה את הלילות, והתפילות לשלומם לא פסקו.

כשאורי, בני, יצא לריענון מהלחימה הקשה בעזה, נסענו לאחר ימי עבודה לפגוש אותו בתל אביב. נסיעה ארוכה, תחת מטחי טילים, רק בשביל לפגוש אותו לזמן קצר, לחבק חזק, לעטוף באימהות, ולחזור שוב אל חדר המלון בטבריה. היו הרבה דאגות, הרבה לילות ללא שינה, והרבה תפילות שיחזרו בשלום.

הקשיים לא נעצרו שם. זמן קצר לאחר שיצאנו מהמוסך בקריית שמונה באחד הימים, טיל פגע בו פגיעה ישירה. מפעל החיים של הוריי, המקום שבו השקענו את נשמתנו, ספג מכה קשה. ובכל זאת, בחרנו להמשיך קדימה. לא נשברנו.

כשהוכרזה הפסקת האש, לא חיכינו. קיבלנו החלטה מיידית וחד-משמעית: חוזרים הביתה למטולה. ניקינו את החדר שלנו, סידרנו את המטבח, והתחלנו להחזיר את החיים למסלולם תוך כדי תנועה. בדיעבד, זו הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלנו. היינו צריכים שהילדים שלנו ידעו, ושאנחנו נדע שיש לנו בית ובית הוא ביטחון.

מה שנתן לי כוח לאורך כל התקופה המטלטלת הזאת הייתה האמונה העמוקה שמי שנותן - מקבל. ההתנדבות, העשייה והמפגשים האנושיים לא היו מעמסה עבורי, הם היו הזכות הגדולה ביותר שלי. הם אלו שמילאו אותי בכוחות והעניקו לי תחושת שליחות ומשמעות בתקופה המאתגרת הזאת.
"אנו מרוויחים את לחמנו ממה שאנו מקבלים, אך אנו עושים את חיינו ממה שאנו נותנים." – וינסטון צ'רצ'יל