שמי יעל ערמון. אני בת 16 וגדלתי כל חיי במטולה. הייתי מדריכה בבלתי פורמלי, וגם בקייטנת הקיץ לילדים הקטנים, יחד עם צוות ההדרכה, והיינו רגילים לימים פשוטים, שמחים וכיפיים עם הילדים.

בשבעה באוקטובר הייתי בבית. קמתי בבוקר ושמעתי שנפתחה מלחמה. לא באמת הבנתי אז את גודל האירוע. הייתי צעירה, וזה הרגיש רחוק ומבלבל. אבל מהר מאוד התחילו חששות סביבנו. שכנים דיברו על אפשרות של חדירה, והפחד הלך והתפשט. באותו יום עזבנו את הבית והתפנינו עם כל המשפחה. בהתחלה נסענו לראש פינה לצימרים, ואבא שלי לא רצה לעזוב, אבל בסוף כולנו יצאנו. אחרי חודש־חודשיים עברנו למלון של מטולה ובהמשך לבתי ספר בטבריה, שם הוקם מתחם של מפונים מכל האזור.

התקופה הזו הייתה בשבילי תקופה של חוסר ודאות. הכול השתנה מהר מאוד, והייתי צריכה להסתגל למציאות חדשה לגמרי. לעבור ממקום למקום, להכיר אנשים חדשים, להבין כל פעם מחדש איפה אני נמצאת. זה אילץ אותי לצאת מאזור הנוחות שלי ולהתבגר מהר יותר ממה שחשבתי שאצטרך. מצד אחד זה היה קשה מאוד, אבל בדיעבד זה גם חיזק אותי ולימד אותי הרבה על עצמי.

הדבר שהכי היה חסר לי היה תחושת הקהילה. במטולה כולם מכירים את כולם, ופתאום הכול התפזר. בהתחלה הייתה תחושה של בלגן וחוסר סדר, אבל עם הזמן התחילה להיווצר שוב תחושת יחד. הרגשתי שוב אחדות וקהילתיות, גם אם במקום אחר ובצורה אחרת.

מי שעזר לי להתמודד היו המשפחה שלי והחברים. וגם אנשים שהיו במצב דומה לשלי, כי יכולנו לדבר ולהבין אחד את השנייה בלי להסביר יותר מדי. היה בזה כוח גדול.

אחד הרגעים שנחרטו בי במיוחד היה היום הראשון בבית הספר בטבריה. פתאום היינו במקום חדש, עם אנשים שלא הכרנו, והרגשנו שונים ולא שייכים. היה חשש גדול בהתחלה, אבל לאט לאט זה השתנה, ונוצרו קשרים חדשים.
מה שעזר לשמור על תחושת קהילה גם מרחוק היו המפגשים והאירועים שנעשו. אפילו אירועים כמו יום העצמאות או פעילויות משותפות במקומות הפינוי גרמו לנו שוב להרגיש יחד. גם בקייטנה שבה השתתפתי והדרכתי היה משהו מאוד מחבר ומשמח, שנתן רגעים של שגרה בתוך כל השינוי.

אני חושבת שחשוב שמבוגרים יבינו שגם אנחנו, הילדים והנוער, עברנו את אותן חוויות. אולי בצורה אחרת, אבל עדיין קשה. במיוחד בגיל צעיר, המעבר למקומות חדשים והצורך להסתגל שוב ושוב לאנשים ולסיטואציות הוא לא פשוט. ועדיין, בתוך כל זה, למדתי להסתגל, להתחזק ולהבין כמה כוח יש לקהילה וליחד.