נולדתי בשנת 1977, וכבר בגיל שנה, בשנת 1978, עברו הוריי למטולה. אמא שלי, עליה השלום, הייתה בת מטולה במקור. מאז אנחנו כאן.

השביעי באוקטובר תפס אותנו כאן, בבית, במטולה. מאותו רגע התחלנו להתגלגל. הבת הגדולה שלנו הייתה במרכז הארץ באותו זמן, וזה היה הלחץ הראשוני, שהיא תצליח להגיע הביתה בשלום. זה היה יום שבו אף אחד לא ידע בדיוק מה קורה עם כולם.

באותו יום עצמו לקחנו את הילדים לאחותי, לקיבוץ להבות הבשן. אני ואשתי חזרנו הביתה, מתוך מחשבה שזה עניין של יום־יומיים ויסתיים. הלילה הראשון כבר הרגיש לא נוח. היישוב היה כמעט ריק, והיינו כמעט לבד כאן. מהיום השני המשכנו לעבוד, כי אנחנו לא עובדים במטולה עצמה אלא בעמק החולה, אבל כבר לא ישנו כאן. עלינו וירדנו, לקחנו כמה דברים, עשינו מה שצריך היה לעשות, אבל במינימום שבמינימום.

רגע שנחרט אצלי היה כשהגענו למלון בטבריה, כשבוע עד עשרה ימים אחרי השביעי באוקטובר, וראיתי שם את כל קהילת מטולה מרוכזת. בהתחלה זה מעודד מאוד, ואז מתחיל הכאוס, וכל אחד מנסה למצוא את מקומו. פתאום כל מטולה, שהיא יישוב לא גדול, נמצאת בבניין אחד. זה היה רגע מטלטל, גם לכאן וגם לכאן: מצד אחד תחושת ביטחון מסוימת, ומצד שני התחושה שהוציאו אותנו מהבית שלנו. זו תחושה שקשה להסביר למי שלא חווה אותה.

מה שנתן לי כוח באותה תקופה היה קודם כול לשמוע את הסיפורים המזעזעים מהדרום, ולהבין עד כמה המציאות הזו הייתה קרובה גם אלינו. תושבי מטולה ידעו היטב שאנחנו נמצאים באזור שהיה עלול להפוך למוקד של אירוע דומה, ושגם מכיוון לבנון תוכננו תרחישים של חדירה. ההבנה הזו הייתה מטלטלת, במיוחד כשחושבים עד כמה היינו קרובים לאפשרות שהאירועים יתפתחו גם כאן.

בימים הראשונים הכול היה מבולבל, מלא ספקולציות, ולקח זמן להבין את גודל האירוע. אבל עצם זה שכל הסובבים אותנו, במשפחה הקרובה והרחוקה, נשארו שלמים ובריאים, זה מה שהחזיק אותנו. הרגשנו שגם אם אנחנו לא בבית, לפחות אנחנו בטוחים יחסית, ויש לנו מקום להיות בו.

מעבר לפגיעה בבית שלנו, נפגע קשות גם הבית של הוריי. בתקופה הזו איבדנו גם את אבא שלי, שנפטר במאי 2023, לפני המלחמה. בתוך פחות משנה, במהלך המלחמה, נפטר גם אחי הגדול, בדצמבר, ואמא שלי נפטרה במרץ האחרון.

המלחמה השפיעה על הקהילה במטולה מאוד. מצד אחד, בתקופת המלונות נוצרו חיבורים וחידוש של קשרים, בין ילדים ובין מבוגרים, בכל מיני צורות שלא היו קורות אחרת. אנחנו, למשל, הכרנו משפחות ואנשים בודדים שחזרו למטולה, ולפני המלחמה בקושי הכרנו אותם, והם הפכו להיות חברי אמת.

מה שהייתי רוצה שאנשים יבינו מהסיפור שלי הוא, קודם כול, מה זה באמת בית. תמיד אומרים שהבית הוא המבצר והמקום הבטוח שלנו, ואנחנו היינו כמעט שנתיים וחצי מחוץ למטולה, כשהבית שלנו נפגע ועבר שיפוץ. רק כשחוזרים באמת מבינים מה זה בית. במשך שנתיים הרגשנו כמו נוודים עם מקום לשים בו את הראש, אבל זה לא היה באמת הבית.

חזרנו הביתה בפברואר. עדיין לא שקט כאן מבחינת הרעש הסביבתי, אבל אני יכול להגיד שכל בני המשפחה מרגישים הכי בנוח והכי בטוחים כאן. מה שמדווח בחדשות הרבה פעמים מלחיץ ומפחיד יותר ממה שבאמת קורה בשטח. לפעמים לא אומרים לנו את כל האמת, מנסים לייצר תחושת שקט, שהיא לא תמיד תואמת בדיוק את מה שקורה.