נולדתי בקריית שמונה בשנת 1975. לפני כ־25 שנה הגעתי למטולה בעקבות אשתי יפעת, בת למשפחה ממייסדי המושבה, ומאז הקמנו כאן את ביתנו וגידלנו את שלושת ילדינו. כבר 16 שנים אני עובד במועצה כמנהל המשק, תפקיד שכולל אחריות על תשתיות, חשמל, מים ועוד אינספור דברים.

בשבעה באוקטובר הייתי עם משפחתה של אשתי בווילה באבן מנחם. מוקדם בבוקר התחילו לזרום ההודעות, והבנו שמשהו חריג מאוד קורה. הערנו את הילדים ויצאנו מיד לכיוון מטולה. בדרך כבר ראינו כוחות צבא ומטוסים באוויר. זמן קצר לאחר מכן משפחתי התפנתה, אבל אני נשארתי. מהרגע הראשון היה לי ברור שהמקום שלי הוא כאן.

הימים הראשונים היו כאוס מוחלט. הייתה תחושה של חוסר ודאות ופחד. חששו מחדירות וממארבים, הצבא התפרס בכל האזור, ואיש לא באמת ידע לאן הדברים הולכים. בהמשך התקבלה ההחלטה לפנות את התושבים למלונות, אבל מטולה עצמה נשארה מאחור – שקטה, ריקה ופצועה.

במשך שנה וחצי ישנתי במקלט, בחמ"ל. לא עזבתי את מטולה. בלילות עבדנו תחת איום מתמיד, לעיתים בפחד ממשי. משפחות שפונו ביקשו שנביא להן אלבומים, מזכרות, בגדים וחפצים אישיים. בכל פעם שבית נפגע היינו מגיעים לאטום אותו. כשמשפחות ביקשו להגיע לרגע אל הבית, רק כדי לראות או לקחת משהו, הייתי מלווה אותן יחד עם חברים מכיתת הכוננות.

היו משימות שלא חשבתי שאצטרך לבצע אי פעם. הפסקות חשמל שנמשכו ימים ארוכים, מקררים מלאים במזון שהתקלקל, ריחות קשים בבתים עזובים, נזילות, תקלות אינסופיות. יחד עם ראש המועצה ואנשים נוספים נכנסנו לבתים ופינינו מה שצריך כדי למנוע נזק נוסף. במקביל ניסינו לשמור על היישוב, לסייע לצבא, לחברת החשמל, לתאגיד מי התנור ולכל מי שהיה זקוק לעזרה.

מטולה של ימי המלחמה היא מראה שלא אשכח לעולם. שנה וחצי של רחובות ריקים, בתים סגורים, גינות שנהרסו משריפות ומהזנחה. ראיתי בעיניים שלי את הנזק המצטבר. חולדות חדרו לבתים ריקים, תשתיות נפגעו, והתחושה הייתה של מקום שנעצר בזמן. להסתובב שם בלילה היה דבר שקשה לתאר.
אחד הרגעים הקשים ביותר עבורי היה כאשר משפחה ביקשה להגיע לביתה. בדרך כלל הייתי מצטרף לליווי, אבל באותו יום הלכו שני חברים שלי מכיתת הכוננות. במהלך המשימה נפל לידם טיל נ"ט. אחד מהם נפצע קשה מאוד והשני סובל עד היום מפגיעת שמיעה. לראות אותם נפגעים היה רגע שטלטל אותי עמוקות.

מה שנתן לי כוח להמשיך היה הידיעה שזה הבית שלי. אני אוהב את מטולה, אוהב את העבודה שלי, ואכפת לי מהאנשים שחיים כאן. הרגשתי אחריות גדולה כלפי התושבים וכלפי המקום. גם ברגעים הקשים ביותר לא חשבתי לעזוב.

זו הייתה תקופה מטלטלת, כזו שקשה להסביר במילים. אבל בכל בוקר קמתי מחדש מתוך תחושת מחויבות. לעשות את מה שצריך, לשמור על היישוב, ולעזור לאנשים לחזור יום אחד לבית שנשאר לחכות להם.