בשבעה באוקטובר הייתי בתחילתה של שנת שבתון שלה חיכיתי שנים רבות. הייתי בדרכי לשדה התעופה לקראת נסיעה מתוכננת לחו"ל, אבל ברגע שהבנו מה מתרחש בדרום הסתובבנו וחזרנו מיד למטולה.

נולדתי בשנת 1972 וגדלתי ברעננה. בשנת 1994 הגעתי למטולה בעקבות בן זוגי, בן המקום, ומאז אני כאן. שלושים שנה אני עוסקת בחינוך, מחוברת למקום, אוהבת אותו ומאמינה בו.

הימים הראשונים היו כאוס גדול. בעוד שבחלקים רבים בארץ ניסו לחזור לשגרה, בצפון הסיפור רק התחיל. בתי ספר פונו, יישובים התרוקנו מתושביהם, תלמידים התפזרו בעשרות מוקדים ברחבי הארץ, וחלק מבתי הספר המשיכו לפעול תחת אש. היו תלמידים שפונו מבתיהם לצד כאלה שנשארו ביישוביהם, הורים שחששו לנסוע בכבישים ומערכות חינוך שנדרשו להמציא את עצמן מחדש.

באותם ימים ביטלתי את שנת השבתון ונקראתי לדגל. הקמתי את בית הספר למפוני הגליל העליון במכללת כנרת, ובהמשך בפוריה. במשך שנה שלמה פעל בית הספר כבית חינוכי וקהילתי עבור תלמידים ומשפחות שנעקרו מבתיהם. האמנתי אז, ואני מאמינה גם היום, ש"הבלתי אפשרי אפשרי".

יחד עם אנשים טובים, כאלה שיש להם אור ואש בעיניים, הקמנו מערכת חינוכית מאפס. גייסנו צוותים איכותיים, בנינו שיתופי פעולה עם משרד החינוך, הרשויות וגורמים רבים נוספים, גייסנו תרומות ויצרנו מרחב שביקש לתת מענה רגשי, חברתי ולימודי לכל תלמיד ותלמיד.

האתגר הגדול ביותר היה לייצר תקווה. לראות כל תלמיד וכל איש צוות. לקלוט תלמידי חינוך מיוחד, להכין לבגרויות, לשמור על קשר עם בתי הספר המקוריים של כל תלמיד, ולאפשר לבני הנוער מרחב להיות בני נוער גם בתקופה של מלחמה.
השבועות הראשונים במלונות המחישו עד כמה המסגרת החינוכית חיונית. ראינו בני נוער שאיבדו כיוון, והבנו שאסור לאפשר להם לשקוע בחוסר עשייה, בתחושת חוסר אונים או במצבי סיכון. ידענו שאנחנו חייבים להעניק להם משמעות, רצף ותחושת שייכות.

אחד הרגעים המרגשים ביותר היה יום פתיחת בית הספר. אלף תלמידים ומאה וארבעים אנשי צוות, שרובם כלל לא הכירו זה את זה, הגיעו ממקומות שונים בארץ. לאחר יומיים בלבד של היערכות, בשעה עשר בבוקר כולם כבר היו בכיתות. לרגע השתררה דממה. לא האמנו שהצלחנו. מה שנתן לי כוח לאורך כל הדרך הייתה הידיעה, לא רק האמונה, שאין דבר חשוב יותר ממה שאנחנו עושים.

השנה הזאת לימדה אותי שאנחנו יודעים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. שאנחנו מסוגלים ליצור מכלום ושום דבר. שהשמיים הם הגבול. שגם מהמקום הכואב, המדמם והנמוך ביותר אפשר לצמוח, לזרוח ולראות את האור. ראיתי תלמידים ומורים שמצאו בתוכם כוחות שלא ידעו שקיימים. ראיתי אנשים שבחרו בנתינה, בהתנדבות, באחריות ובהנהגה. ראיתי ניצוץ קטן שהפך לאבוקה גדולה של אור עבור רבים.

כל אחד מאיתנו יספר את הסיפור הזה אחרת, כי כל סיפור מקפל בתוכו עולם שלם של פחדים, תקוות, אובדנים ורצונות. אבל אם יש דבר אחד שאני לוקחת איתי מהשנה הזאת, הוא הידיעה שחינוך הוא הרבה יותר מלימודים. חינוך הוא קשר, משמעות, תקווה והושטת יד. לפעמים הוא גם מה שמחזיק אנשים על הרגליים ברגעים הקשים ביותר.