מילאנה, תושבת חדרה, הייתה בחזית הלחימה בעזה וכאחות טיפול נמרץ נתנה מענה רפואי ללוחמים במשך חודשים ארוכים.

בשביעי באוקטובר רס"ן מילאנה שבקוביץ' (40), סיימה עוד תורנות בבסיס כשקיבלה טלפון מהמפקד שלה. "בחירום אני אחות טיפול נמרץ ופראמדיקית בפלוגה כירורגית של חטיבה 460. המפקד שלי אמר שכל הגדוד גויס למילואים. אני והמ"פ הם היחידים שבשירות סדיר והיינו חייבים להגיע לשיזפון. הגענו לשם וחתמנו על נשקים וציוד לאימון. תוך שבוע קיבלנו פקודה להיכנס לעזה. מהר הבנו שאנו לא יכולים לפתוח בית חולים שדה באזור כי היו טילים גם בשטחי כינוס ולכן הפכנו להיות חוליית פינוי. נכנסנו עם הלוחמים פנימה לעזה ויצאנו למשימות של אספקה ללוחמים בין אם ציוד רפואי, ציוד מהבית, דלק, תחמושת, כל מה שצריך. היינו חטיבת לוחמים שמטרה לספק כל מה שצריך ללוחמים שנמצאים בעזה. כל משמרת הייתה עד 48 שעות פנימה", היא משתפת.
זו הייתה רק אחת מהמשימות עליהן הייתה אחראית מאז פרצה המלחמה. לצד הגיחות לעזה, הייתה אחראית גם על התאג"ד - במסגרתו נתנה מענה רפואי ללוחמים שיוצאים להתרעננות וסבלו מפציעות, או מחלות בשגרה. המשימה שלישית הייתה פינוי פצועים למסוקים תוך כדי נסיעה בטנק. "ככה פעלתי במשך חודשים וחצי. לאחרונה החטיבה יצאה להתרעננות ואני חזרתי לשיגרה ונכנסתי לתפקיד החדש כמפקדת מכלול מומחים במרכז הרפואי צריפין חיל הרפואה בצה"ל. זה התפקיד השלישי שלי בתור רס"ן".
תעצומות הנפש שהפגינה
מילאנה הן חלק בלתי נפרד מהאופי שלה. כבר בגיל 15 עלתה לבדה לארץ מקווקז דרך פרויקט "נעלה" - נוער עולה לפני הורים, ורגשי הציונות ואהבת המדינה רק התגברו בה עם השנים. לפני 12 שנה החליטה לחזור לצבא כחוזרת שירות. "למדתי רפואה דחופה ואחיות באוניברסיטת העברית ולאחר שש שנים באזרחות בהן הייתי אחות ברפואה דחופה ומרצה בבית ספר לסיעוד, הציעו לי לחזור לצבא. החלטתי לחזור ולאט לאט עליתי בדרגות. החזרה לשגרה לא פשוטה. אף אחד לא יכול להבין מה חווינו. גם אם אספר לא יבינו למרות שאנחנו מקבלים תמיכה".

כבר עשור שהיא גרה בחדרה, יחד עם בעלה - שוטר חוקר במשטרה, ושני בניהם בגילאי 12 ו-9. "היה לבעלי קשה מאוד עם היעדרותי כי גם הוא עבד במשמרות של 12 שעות בלילות, אבל למזלנו אמא שלי עזרה. ועבד בעיקר לילות כדי להיות עם הילדים. ואמא שלי הייתה איתנו. כל יום הילדים שאלו אותי אם אני חוזרת הביתה והסברתי שאני במשימה ושאני אחזור בקרוב. כשחזרתי הביתה הם היו בטוחים שהמלחמה נגמרה". השילוב בין האמהות לבין המחויבות לצבא לא היו פשוטים. "כשהיינו מקבלים את ההקצאות לשבוע הבא, היה פחד להיכנס פנימה. אבל הפחד הוא דבר טוב להישרדות. במבצע האחרון הייתי באפטר בשבת בבית, וקראו לי לחזור. הבן שלי איתן רץ לדלת ואמר 'אמא תעצרי. היה לי חלום רע. אמרתי לו שיספר לי אותו וכך זה לא יתגשם. הוא אמר 'חלמתי שירו בך'. חיבקתי אותו ואמרתי לו שעכשיו זה לא יתגשם. במשימה האחרונה בג'אבליה חששתי שזה יקרה והפחד הזה עלה. חוש ההישרדות לחפש מקום מסתור יחד עם עוד לוחמים הגן עליי. במלחמה אתה לא חושב שיהרגו אותך. כולם חושבים שלי זה לא יקרה. נכנסנו כי זה מה שצריך ושמרנו על עצמנו כמה שאפשר. אני הייתי צריכה לדאוג להציל את הפצועים. למזלי לא חטפנו אבל היו פלוגות שכן חטפו. אני גאה בעצמי שבגיל 40 הייתי בשטח לצד לוחמים בני עשרים. זה מוכיח מהי עוצמה נשית. אין דבר שאינו אפשרי. לא היה פשוט לשלב אישה בלחימה, אבל הכל בראש. הרצון להשפיע הניע אותי להמשיך, ונתן לי מוטיבציה. היינו אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד, וזה נתן לי כוח. אף אחד לא חשב מה טוב לו אלא מה טוב לכולם. אף אחד לא שם את עצמו מעל אחרים".