רחל אדרי
רחל הפכה להיות סמל לתושייה, לאומץ לא ייאמן ובעיקר לתקווה גדולה.
צילום: איתן ברנט
"הכנסתי לעצמי לראש, פסיכולוגית, שיש לי בבית אורחים"
רחל אדרי
אין אדם שלא שמע על העוגיות המפורסמות של רחל אדרי ועל גבורת הרוח הנשית בהתגלמותה. היא הפכה להיות סמל לתושייה, לאומץ לא ייאמן ובעיקר לתקווה גדולה. בימים אלו מתמודדת רחל עם ההשלכות העצובות של היום הנורא ביותר בשנה, כשבעלה, דוד, נפטר ככל הנראה כי לא יכל לשאת הטראומה שעבר.
רחל אדרי (65), תושבת אופקים ואם לשלושה, התעוררה בשביעי באוקטובר, כמו כל תושבי אופקים, למטח יריות מכיוון עזה. רחל ודוד נכנסו למיגונית ועוד הספיקו לחזור לבית, אך בנם, אביתר, שהינו קצין משטרה, ניסה להיכנס הוא גילה שהבית שורץ מחבלים.
"חמישה רוטווילרים נכנסו לי לבית", תיארה רחל. "חמושים ברובים וברימונים". בזמן שהמחבלים מאיימים על חייה וחיי בעלה, התעקשה רחל לחשוב אחרת. "הכנסתי לעצמי לראש, פסיכולוגית, שיש לי בבית אורחים". אם יש משהו שרחל מעולה בו, זה הכנסת אורחים. אחרי ארבעים ושלוש שנה שהיא עובדת בשק"ם בצאלים ומכונה ה'אמא של החיילים', היא יודעת היטב את סודות המקצוע. בערבית ובפרסית היא הציעה למחבלים אוכל. בקור רוח בלתי נתפס, היא הגישה להם שתייה ועוגיות, והחלה לשיר איתם שירים. מטרת העל היתה למשוך את הזמן, שכן מחוץ לבית המתינו כוחות המשטרה עם אביתר בנה. רחל, בתושייה רבה, הצליחה לסמן מחלון המטבח את מספר המחבלים שבבית.
למעלה מעשרים שעות החזיקה רחל את המחבלים בביתה, ניהלה איתם שיח ואף חבשה לאחד מהם את ידו הפצועה. קור הרוח ואומץ הלב שגילתה הצילו את חייה. לאחר שעות ציפייה מורטת עצבים נכנסו כוחות המשטרה לבית וחילצו את רחל ובעלה, היישר אל זרועותיו של בנם הממתין להם.
רחל התפרסמה בכל פלטפורמה אפשרית כגיבורה לאומית אהובה, וסיפורה ההרואי הפיח תקווה ואור בתוך ים הכאב שחוותה המדינה באירועים הקשים.