אמא של בוריס דנילוב ז״ל

בוריס נולד ב־6 באוקטובר 1989. בערב שמחת תורה תשפ״ד, יום לפני שנפל, חגג את יום הולדתו ה־34 בארוחת חג עם המשפחה. למחרת, בבוקר השבעה באוקטובר 2023, הוא הוקפץ מביתו – ולא חזר.
בוריס היה אדם חזק. פיזית, אבל בעיקר מנטלית. הוא היה נחוש, ממוקד מטרה, חרוץ ולא ויתר לעצמו. כבר בגיל צעיר לקח אחריות על חייו: בגיל 23 קנה בית בכוחות עצמו, בגיל 31 הכניס ספר תורה לבית כנסת לזכר אביו. הוא למד, השלים תואר ראשון ושני, ועבד קשה כדי להגיע לאן שרצה. כשעלינו לארץ בשנת 1994, בוריס עזר לי לגדל את שני אחיו ולטפל בסבתו. הוא לא התלונן, לא קיטר, לא שאל למה. הוא פשוט עשה כל מה שהיה צריך.
בוריס שירת כלוחם במשמר הגבול, כמדריך קרב מגע וכמפקד כיתה, וזכה להערכה רבה ממפקדיו ומחייליו. גם לאחר השחרור, הרצון שלו להמשיך ולתרום לא הסתיים. בשנת 2011 התגייס לשירות קבע במשטרת ישראל, ושובץ ביחידת מתפ״א – יחידה מיוחדת של לוחמי יס״מ, כוח סיוע ראשון לאירועים ביטחוניים חריגים ושירת בה כלוחם וכמדריך קרב מגע.
בשבעה באוקטובר, עם תחילת המתקפה, בוריס והצוות שלו היו מהכוחות הראשונים שהגיעו לקיבוץ בארי. שם הם נתקלו במארב של עשרות מחבלים, ניהלו קרב קשה והרואי ונלחמו עד הרגע האחרון שבו 2 טילי RPG פגעו ברכביהם. בוריס נפל יחד עם שישה מחבריו לצוות.
בוריס הותיר אחריו אח – עובדיה, שמשרת גם הוא ביחידת היס״מ ולחם באותו יום, אחות - מרינה, אישה - שרה ו2 ילדים - אריאל ואיתמר. שרה אשתו תמשיך להיות לי כבת ולהיות חלק ממשפחתנו והילדים שלו הם האור והכוח שלנו ולנצח נהיה שם עבורם.
ההתמודדות שלנו היא יום־יומית. אני מתעקשת להמשיך לקום בבוקר ולהמשיך לעבוד ולהיות נוכחת בחיי ילדיי ונכדיי. עובדיה מעביר הרצאות על החיים לצד הכאב. הקמנו כיכר לזכרו בבית אליעזר סמוך לביתו, ונמשיך להנציח את בוקה שלנו בכל דרך אפשרית.
אין לי אף אחד בחיים מלבד הילדים שלי. הכל נתתי למענם שיהיה להם טוב ואלוהים החליט לקחת לי גם את הבן הבכור. אני מלאה בעצב וכאב אך גם בהמון גאווה בו ובדרך שבה הוא בחר. בוריס היה איש של עשייה. של אחריות. של נתינה שקטה וצניעות. הוא לא חיפש הכרה – אבל הוא ראוי לה. והזיכרון שלו חי איתנו, בכל יום.