שרה היא מהחלוצות שסייעו בבניית הארץ

שרה לוי נולדה בסאו פאולו, ברזיל בשנת 1939, ילדה רביעית להוריה. היא התחנכה לאהבת ארץ ישראל בארגון הנוער "דרור" של איחוד הבונים, אשר דגל בצורת ההתיישבות הקיבוצית. כשמלאו לה 18 ולאחר הכשרה של שנתיים, התבקשה שרה להפסיק את לימודיה ולהתכונן לעלייה לארץ ישראל עם שאר חברי הגרעין. אמה התנגדה לרעיון שלא תסיים ללמוד, אך אביה, שהיה פטריוט, תמך בה. יחד עם עוד 24 חברי גרעין נוספים שרה הגיעה לארץ באונייה. היא מספרת על ההלם התרבותי שחוו כאשר הגיעו לאסוף אותם מהנמל במשאית גדולה לקיבוץ אליו יועדו – קיבוץ ארז שבדרום. "נסענו ארבע שעות ולאחר מכן המשכנו ללכת בדרך החולית בשעת לילה מאוחרת כדי להגיע לקיבוץ", נזכרת.

בקיבוץ לא קיבלו אותם כפי שקיוו ונתנו להם עבודות קשות במיוחד מבחינה פיזית. כעבור שנתיים עזבו כל חברי הגרעין של שרה. חלקם חזרו לברזיל, והשאר, ביניהם שרה, עברו לקיבוץ שכן בשם "ברור חייל" שאכלס בעיקר עולים חדשים מברזיל. שרה שמרה על קשר הדוק עם ידידה יוסף שהכירה בקיבוץ ארז, והם התחתנו לאחר שלוש שנים. יוסף ביקש שיעברו לעיר, אך שרה העדיפה לחזור כבר לסאו פאולו בברזיל. כך במשך כשנה התגוררו בבית הוריה יחד עם בתם הבכורה שנולדה כמה חודשים אחרי שהגיעו.

הגעגועים לקיבוץ, יחד עם סלידתה מהנוף העירוני החזירו אותם לישראל. הם מצאו את מקומם בקיבוץ דברת בעמק יזרעאל, שם הביאו עוד שני בנים. שרה למדה חינוך בסמינר הקיבוצים בתל אביב, ומפאת המרחק מהקיבוץ ישנה במעונות הסטודנטיות כשלושה לילות בשבוע. "לא אשכח את התקופה בה שילבתי לימודים יחד עם גידול שלושת ילדיי הקטנים", נזכרת.

שרה אהבה את המגורים בקיבוץ והתחברה לערכים של שותפות וחיבור לטבע, אך בעלה התקשה עם המסגרת הנוקשה של הקיבוץ והם החליטו על פשרה לעבור לכפר תבור. שרה, שעבדה עם ילדים מאז ומעולם, השתלבה כגננת במעון תינוקות. בשנת 1961 פתחה את מעון נעמ"ת הראשון בכפר תבור. ארגון נעמ"ת ("נשים עובדות ומתנדבות") מנהל מעונות יום לילדים, מספק שירותים חברתיים ומשפטיים לנשים, יוזם חקיקה למען קידום נשים ופועל לספק למענן ולמען ילדיהן שירותי רווחה. שרה עצמה מזדהה מאוד עם פעילות הארגון, ואף מגיעה באופן קבוע להפגנות של אירגון "נשים עושות שלום".

שרה נהנתה מאוד מהעבודה עם התינוקות ומספרת בחיוך: "אני נתקלת בהם היום בכפר, כשהם בני 40 לפחות". היום יש לה יש תשעה נכדים והיא נהנית מהחיים, הולכת לפעילויות פנאי ונפגשת עם החברות והמשפחה. הסיפור שלה מזכיר לי מאוד את הסיפור של סבתא שלי, שעלתה מארגנטינה לאותה מטרה: לעזור להקים קיבוץ חדש בישראל. מרגש לשמוע עדויות ממקור ראשון של נשים שחיו בתקופה הזו ושהרגישו צורך עמוק לשנות את חייהן מקצה אל הקצה ולעלות לארץ. תרומתן מהווה חלק חשוב בהקמה של המדינה הזו, וחשוב שתשותף ברבים.