לראות את הטוב, לעשות את הטוב

דליה שוורץ היא תושבת קרני שומרון משנת 1992. היא נשואה באושר לינקי ואם לשבעה בנים, שחלקם כבר הקימו את ביתם ביישוב – לשמחת המשפחה. אחד מבניה מתמודד עם צרכים מיוחדים, והדרך המשותפת איתו, לדבריה, לימדה אותם כמשפחה שיעורים עמוקים באהבה, בסבלנות ובקבלה.

מהרגע הראשון שבו הגיעה לקרני שומרון הרגישה שהגיעה הביתה. “התאהבתי במקום, ובעיקר באנשים,” היא מספרת. “יש כאן אנשים שיודעים לפתוח את הלב, להושיט יד ולהתגייס כשצריך – ברגעים שמחים וגם בתקופות מורכבות.”

עם השנים הפכה בעצמה לחלק בלתי נפרד מהעשייה הקהילתית. היא משמשת כרכזת שכונה וכרכזת צוות החירום השכונתי, אך מבחינתה אלה אינם רק תפקידים. “זו דרך להיות קשובה לאנשים שסביבי, לחזק את תחושת הקהילה ולהיות שם עבור מי שזקוק.”

את שורשי הנתינה שלה היא מחזירה שנים רבות לאחור, אל ילדותה בירושלים, לאחר שעלתה עם משפחתה מארצות הברית. שם הכירה את הרבנית ברכה קאפח זצ”ל, שהייתה עבורה דמות משמעותית, כמעט כמו סבתא. מדי שבוע הייתה מגיעה לביתה יחד עם נכדתה, חברתה הטובה, ושם נחשפה לעולם של חסד פשוט וטבעי.

“ראיתי אנשים חולים, רעבים ונזקקים נכנסים לביתה ויוצאים ממנו עם אוכל, עם עזרה ובעיקר עם התחושה שמישהו רואה אותם.” המפגשים הללו הותירו בה חותם עמוק. “כבר אז ידעתי שככה אני רוצה לחיות – להיות במקום שבו אפשר לעזור לאחרים.”

כשהקימה את ביתה בקרני שומרון, הפכה התחושה הזו לעשייה. לפני כעשרים שנה יזמה מערך קהילתי של מתנדבים המבשלים ארוחות חמות למשפחות הזקוקות לכך. יש מי שמבשל, יש מי שאורז, ויש מי שמגיע עד הבית. “לפעמים ארוחה היא הרבה יותר מאוכל,” היא אומרת. “היא אומרת למשפחה שמישהו חושב עליה, שהיא לא לבד.” המיזם ממשיך לפעול גם כיום בזכות אנשים טובים המאמינים בכוחה של הנתינה וביכולתו של מעשה קטן לשנות מציאות.

ההתמודדות האישית כאם לילד עם צרכים מיוחדים הובילה אותה לעשייה משמעותית נוספת. מתוך החוויה היומיומית הבינה שלא רק הילדים זקוקים למסגרות מתאימות, אלא שגם ההורים זקוקים למקום שמבין אותם באמת. לפני כשלוש עשרה שנה, יחד עם כמה אמהות לילדים עם צרכים מיוחדים מהיישוב, הקימה את קבוצת התמיכה “הורים למען הורים”, שפועלת גם כיום עבור משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים. הקבוצה החלה בפעילויות לילדים, ובהמשך התרחבה גם למפגשים עבור ההורים, ובעיקר עבור האימהות, בסיוע השירותים החברתיים והמתנ”ס של קרני שומרון. “כשפוגשים הורים שעוברים את אותם האתגרים, מבינים שלא צריך להתמודד לבד. יש בזה הרבה כוח.”
לצד העשייה היומיומית מלווה את דליה חלום גדול, שנולד עוד לפני שהייתה לאם, בימי לימודיה בחינוך המיוחד. היא חולמת להקים כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים – מקום שיאפשר להם לחיות מתוך אורח חיים דתי, בקהילה תומכת, עם אפשרויות תעסוקה וחיים מלאים.

בדרך להגשמת החזון הקימו דליה ובעלה, בשיתוף בית אקשטיין, שלושה הוסטלים לאנשים על הרצף האוטיסטי בפתח תקווה, מתוך הבנה שמיזם כזה דורש שנים רבות של הכנה. בהמשך הבינו שהמסגרת אינה מתאימה לבנם, אך דווקא הניסיון הזה חיזק אצלם את ההבנה שהחלום המקורי עדיין נחוץ. כבר יותר מעשור היא פועלת יחד עם מועצת קרני שומרון לקידום הקמת הכפר בשומרון. “זו דרך ארוכה, אבל אני מאמינה שזה יקרה בקרוב בע”ה. יש כל כך הרבה משפחות שזקוקות למקום כזה.”

גם היום היא ממשיכה ללמוד ולהתפתח. לפני כשנתיים הצטרפה לקורס חובשים של איחוד הצלה שנפתח ביישוב. תחום רפואת החירום תמיד עניין אותה, אך ההחלטה להצטרף נבעה גם מהמחשבה על הוריה, שהגיעו לגיל השלישי. "הרגשתי שידע כזה יכול לאפשר לי לסייע בהצלת חיים או לפחות להיות שם ברגעים קריטיים". מבחינתה, לעולם לא מאוחר להגשים חלומות או ללמוד משהו חדש שיכול לעזור לאחרים.

לפני כשנה נפטר אביה, בן וינרב ז”ל. כדי להנציח את דרכו, שהתאפיינה בשמחה, בהכרת הטוב וביכולת לראות את היופי שבחיים, יזמה פרויקט חדש של ביקורי יום הולדת לאזרחים ותיקים ביישוב. יחד עם מתנדבים – מבוגרים וילדים – היא מגיעה לבתי התושבים עם עוגה, בלונים, שירים והרבה שמחה. כך נולד המיזם “BEN – כמה אתה?”, שנמצא עדיין בראשית דרכו וממשיך להתרחב.

כששואלים את דליה מה מחזיק אותה בעשייה כל השנים, היא לא מדברת על פרויקטים או על תפקידים. מבחינתה הכול מתחיל באנשים. “בקרני שומרון יש אינספור הזדמנויות לעשות טוב. צריך רק למצוא את המקום שבו הלב מתחבר.” היא מספרת שהטוב ביישוב מדבק, שהאנשים מעוררי השראה, ושהאיכות האנושית שסביבה רק מעודדת אותה להמשיך לתת.

בסופו של דבר, היא אומרת, כל תחנות חייה מתחברות לאותו רעיון פשוט שליווה אותה עוד מילדותה. “אני מודה לקב”ה על הזכות להיות שליחה ולנסות להרבות טוב.” והיא מוסיפה: “מרגש אותי לראות את הדור הצעיר ממשיך לבנות כאן קהילה של חסד, ערבות הדדית ואהבה. אני מאמינה שכוחה של קהילה נמדד ביכולת של אנשיה לראות זה את זה, להושיט יד ולעשות טוב״.